<h1>השלמה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
וכתב הרב רב אלפסי ז"ל הלכתא כרבא, דסוגיין סכה על גבי סכה כותיה דרבא שיכא. ויש לתמוה עליו היכא שיכא כותיה דרבא, אי משום דאמ' ר' ירמיה דקיימ' למעלה מעשרים. ולא חלק בין דפנות מגיעות לסכך לאין מגיעות, בין רחבה ד' לשאין רחבה ד'. הא לאו ראיה היא כלל, דר' ירמיה לישנא דמתני' נקט, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ואי משום דקאמר למעלה מעשרים, דלמא למעלה מעשרים של סכך התחתונה קא', דלא שלטא ביה עינא. אלא שיש לפרש דברי הרב ז"ל, מדקאמר ר' ירמיה, וקיימא תחתונה למטה מכ', וסתמא דמלתא, כל סוכה הסוכה התחתונה דפנות מגיעות לסכך הן, וטעמא דקיימא בתוך כ', אבל למעלה מכ' לא שנא הכי ולא הכי פסולה, מדלא אשכח כשרות אלא למטה מכ'. ואי לאו דמסתפינא מחבראי, הוה אמינא מסוגיין דלא כרבא, דאלו לרבא כי מיעטו בכרים וכסתות. או ב[נה איצטבא, ב]אמצעית' מאי הוי, מכל מקום הדפנות דירת קבע הן, אבל לר[בה ניחא דהא שלטא בה] עינא.
<h2>דף ג.</h2>
תניא בית שאין בו ד' על ד', פטור מן המזוזה, ומן המעקה, ואינו מטמא בנגעים, ואינו נחלט בבתי ערי חומה, ואין עושין אותו (ערוב) [עבור] בין שתי עיירות, ואין מערבין ואין משתתפין בו, ואין מניחין בו עירוב. אבל מכניסין בו [שיתופי מבואות], דלא גרע מחצר שבמבוי, דתנן ערובי חצרות בבית שבחצר, שתופי מבואות בחצר שבמבוי. ואין האחין והשותפין חולקין בו. ואקשי' עלה טעמ' דאין בו ד' על ד', הא יש בו ד' חולקין, והא תנן אין חולקין את החצר עד שיהא בו ד' לזה וד' לזה. ומפרקי', אין בו דין חלוקה לחצר, דאמ' רב הונא חצר מתחלקת לפי פתחים, ורב חסדא אמ' נותן לכל פתח ופתח ד', והשאר חולקין בשוה.
<h2>דף ד.</h2>
היתה למעלה מכ' אמה ומיעטו בכרים וכסתות לא הוי מיעוט. ואע"ג דבטלינהו בטלה דעת' אצל כל אדם. תבן ואין עתיד לפנותו ועפר [סתם, מחלוקת ר' יוסי] ורבנן, דלר' יוסי בטל ולרבנן אינו בטל, אלא אם כן בטלו. והאי [דנקט עפר סתם, להודיעך] כוחו דכ' יוסי, דאפי' עפר סתם אינו בטל. אבל לרבנן אפי' עפרא [ואין עתיד לפנותו], לא בטל אלא אם כן בטלו בפי'. דתנן בית שמלאהו תבן או צרורות [ובטלו מבוטל] טעמא דבטלו הא לא בטלו לאו, צרורות היינו עפר. והלכתא כרבנן. (היתה גבוהה מכ' אמה) והוצין יורדין לתוך כ', אם צלתן מרובה מחמתם כשר, ואם לאו פסולה. בהוצין יורדין שאינן מגוף הסכך, אבל אם גוף הסכך (היתה) [היה] מקצתו למטה מכ', אסקי' בשמעתא קמייתא דעירובין [ג' ע"א] אחד סוכה ואחד מבוי כשרה חלל סכה תנן חלל מבוי תנן. ומשמע התם, אע"פ דאי קלשת ליה הוה ליה חמתה מרובה מצלתה. וכי תימא, כיון דאי קלשת ליה הוה ליה חמתא מרובה מצלתה, אמאי כשרה, והא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. איכא למי', כיון דחלל סכה תנן, וחלל אין בה כ' אמה, אין כאן סכך פסול. ויש מי שאומר דלמטה מכ' כיון שאין פסלותו אלא משום גבהותו לא מקרי סכך פסול ואין כאן צירוף.
היתה למעלה מכ' ובנה אצטבא כנגד דופן האמצעית על פני כולה, ויש בה הכשר סוכה כשרה. פי' ומותר לישן באצטבא, אבל חוץ לאצטבא לא ישן. ואע"ג דאמ' לקמן [י"ט ע"א] פסל היוצא מן הסכה נדון כסכה, ומוקמי' לה בקנים היוצאין מן הסכה ומשכה ואזלה בהדה (מכ') [מהו דתימא] לחודה קיימ' קמ"ל. לא דמי, דבדופן הוא דאמרי' אע"ג דליכא אלא חדא דופן דמשכה, אמרי' כמאן דמשכא אחריתי בהדה. אבל בסכך פסול, לא אמרי' פסל היוצא מן הסוכה נדון כסכה, שהרי סכך פסול פוסל בד'. ור"ש פי' דאפי' חוץ לאצטבא מותר לישן, דפסל היוצא מן הסכה נדון כסוכה. פי', כאלו האצטבא נמשכת בכלה. היה מן הצד אם יש בין האצטבא ולכותל ד' אמות פסולה, ואם לאו (פסולה) [כשרה. מאי] קמ"ל תנינא בית שנפחת וכו'. (מי דמי) [מהו דתימא] התם חזיא לדופן, אבל הכא דלא [חזיא לדופן] קמ"ל. היתה גבוהה מכ' ובנה בה אצטבא באמצעיתא, אם יש משפת [איצטבא ולדופן ארבע א]מות פסולה, ואם לאו כשרה. וקמ"ל דלכל רוח ורוח אמרי' דופן עק[ומה, ושפיר קח]זיא לדופן. וכל הני דממעטו בין אצטבא, בין תבן, בין עפר, אע"פ [שאינו עושה שום מעשה אח"כ] בסכך, [וליכא בה משום תעשה ולא מן העשוי, דליצטריך נענוע כמו במסכך תחת האילן או גפן ודלעת ואח"כ קצצן כדלקמן [י"א ע"א], דהכא], כיון שעושה מעשה להכשיר הסכך, אין כאן משום [תעשה ולא מן העשוי]. וכן אם היה בסכה סכך פסול בד' ומיעטו, אע"פ שלא עשה [מעשה אחר בסכך, שהרי] עשה מעשה להכשיר הסיכוך, אין כאן משום תעשה ולא מן [העשוי]. [היתה פחו]תה מעשרה וחקק בה והשלימה לעשרה, אם יש משפת חקק ולכותל [ג' טפחים פסולה, ואם] לאו כשרה. ולא אמרי' בה דופן עקומה. כיון דליתה לדופן שהרי היא פחותה מי'. והא דאמרי' שאם אין משפת חקק לכותל ג' טפחים כשרה, דוקא בשיש בחקק שיעור סוכה.
<h2>דף ד:</h2>
היתה גבוהה מכ' ובנה בה עמוד גבוהה, [ויש] (רו)בו הכשר סוכה, סבר אב[יי] למי' גוד אסיק מחיצתה, אמר ליה רבא בעי' מחיצות הניכרות. פי', וכגון שיש משפת עמוד ולכותל ד' אמות, אבל ליכא ד' אמות כשרה, דאמרי' דופן עקומה. ת"ר נעץ ד' קונדיסין בארץ וסכך על גבן ר' יעקב מתיר וחכמים פוסלין. ר' יעקב מכשיר אפי' באמצע הגג, דליכא למי' גוד אסיק, הקונדיסין נדונים משום [מחיצות]. וחכמים פוסלין, לא מבעיא באמצע הגג, דליכא למי' גוד אסיק, דפסולה, [אלא אפי' משפת הגג פסולה] דבעי' מחיצות הנכרות. והלכתא כרבנן בתרוייהו, בין באמצע הגג בין בשפת הגג, דבעי' מחיצות הנכרות, כדאמרן גבי עמוד.
<h2>דף ז.</h2>
אמר רבא ואינה נתרת אלא בצורת פתח. איכא דאמרי נתרת נמי בצורת פתח. איכא דאמרי וצריכא נמי צורת פתח. איכא דמפרש, דהני תרי לשני בתראי פי' דלישנא קמא (דבה) [דרבא] נינהו. והפי' הנכון, דתלתא לישנא נינהו, ופליגי אהדדי. דלישנא קמא סבירא ליה דטפח שוחק אינו נתר אלא בצורת פתח. כלומ', שישים טפח שוחק פחות מג' סמוך לכותל, ובאותו דופן עצמו יעמיד קנה אחד מכאן וקנה על גביהן, אבל לצורת פתח לא בעי' טפח שוחק. ורש"י ז"ל פי' שחלוק טפח שוחק עצמו חציו מכאן וחציו מכאן וקנה על גביהן. ולא (מיחוזר) [מיחוור] שכיון שהטפח שוחק הוא חלוק מה מועיל יותר מקנה. להך לישנא דאמרת ונתרת נמי בצורת פתח, נתרת באחד מהם, או בטפח שוחק או בצורת פתח. להך לישנא דאמ' ואינה נתרת אלא בצורת פתח, בעי' טפח שוחק ובעי' צורת פתח, והכי הלכתא דתרוייהו בעי', ולא מתכשרה בחדא מנייהו. ופי' צורת פתח באותו דופן עצמו שהטפח שוחק בו. ומסתברא דבסכה העשויה כמבוי דבעי' פס ד' שיעמידנו בפחות מג' סמוך לדופן. כיון דאיכא דופן שיש בו הכשר סוכה, לא בעי' צורת פתח [כיון דאיכא דופן שלישי כשיעור הכשרו], דלא גרע מקנים היוצאים לפנים מן הסכה ומשכה ואזלא חדא דופן בהדייהו דאמרי' בשלהי פרקי [י"ט ע"א] דכשרה. והרב ר' משה ז"ל כתב דבפס ד' נמי בעי' צורת פתח. ולא דמי לקנים היוצאים מן הסכה, דהתם איכא ג' דפנות שלמות.
אמר רבה וכן לענין שבת מגו דהוי דופן לענין סכה הוי דופן לענין שבת. פי' שבת דסכה. הרב ר' משה לא כתבה. ונראה לי שטעם הרב ז"ל שלא כתבה, הוא מדפסקינן הלכתא שאינה נתרת אלא בצורת פתח, הלכך אי רבה דאמ' וכן לענין שבת [לא קאמר, אלא] למהוי רשות היחיד דאורייתא קא', למפטר המטלטל בסוכה או המטלטל מביתו לתוכה, למה לי מגו, והא כיון דאיכא צורת פתח דופן חשוב הוא ואיכא ג' מחיצות, וקיימ"ל ג' מחיצות דאורייתא, ובלא מגו נמי בכל שבת דעלמא הוי רשות היחיד מדאורייתא למפטר המטלטל בתוכה [או מרשות היחיד לתוכה]. ואי(ן) מדרבנן קא' למשרא לכתחלה לטלטל בתוכה בשבת דסכה, אמאי, והא כי חשבי' לטפח שוחק ולצורת פתח כדופן, [אפילו הכי] הא ליכא [אלא] ג' מחיצות, וצריך פס ד' בדופן רביעית, או משהו מכאן ומשהו מכאן, כדאיתא בפרקא קמא דערובין [י"ב ע"א]. ואם לא היתה צריכא צורת פתח [ו]טפח שוחק, (ו)הוה מצי ליה לפרושי מלתא דרבה למהוי רשות היחיד מדאורייתא, למפטר המטלטל בסכה, דמגו דאותו טפח שוחק הוי דופן לענין סכה הוי דופן לענין שבת, ואיכא ג' דפנות, והוי רשות היחיד דאורייתא. אבל השתא דקיימא לן דאינה נתרת אלא בצורת פתח, ליכא לפרושי למלתא דרבה לא ליהוי רשות דאורייתא ולא מדרבנן כדפרישית. (איהו) [מיהו], אי מפרשי' שהצורת פתח הוא בדופן רביעית, ולא בדופן שהטפח שוחק בו, [ה]וי מצי' לפרושי מלתא דרבה שפיר, למהוי רשות היחיד מדרבנן למשרא לכתחלה לטלטל בתוכה. ואע"ג דבעלמא בעי' פס ד' או משהו מכאן ומשהו מכאן [ברוח רביעי, הכא] סגי בטפח שוחק, משום מגו. ומיהו הפי' הנכון הוא, שהצורת פתח הוא בדופן שהטפח שוחק בו, הלכך כיון דקימ' לן שאינה נתרת אלא בצורת פתח, לא למפרשא דרבה לא למהוי רשות היחיד דאורייתא אלא מדרבנן. וזהו טעמו של הרב שלא כתבה. ויש לומר דלעולם סביר' ליה לרבה אינה נתרת אלא בצורת פתח כרבא, ומיהו בין לרבה בין לרבא צורת פתח אינה אלא מדרבנן, דהא במתני' ובברייתא לא אדכר צורת פתח כלל, הלכך איכא לפרושי מלתא דרבה דאמ' וכן לשבת, בלא צורת פתח קא' ומדאורייתא, מגו דהוי דופן לענין סוכה, הוי דופן לענין שבת. וזהו הנכון. תניא דופן סכה כדופן שבת ובלבד שלא יהא בין קנה לחברו ג' טפחים. ויתרה שבת דעלמא, אשבת דסכה, ששבת דעלמא אינה נתרת אלא בעומד מרובה על הפרוץ, מה שאין כן בשבת דסכה. פי' דמגו דהוי דופן לענין סכה הוי דופן לענין שבת. ובירושלמי [ה"א] תני דהוא הדין ליתר מי' שנתר בסכה אע"פ שאינו נתר בשבת. והדין נותן כן דשרי' בסכה פרוץ מרובה על העומד הוא הדין ליתר מי'. ויתרה סכה דעלמא אסכה דשבת, דסכה דעלמא בעי' טפח שוחק, וסכה דשבת סגי בלחי. דאמ' רב' סכך על גבי מבוי שיש לו לחי כשר, דמגו דהוי דופן לענין שבת, דלחי משום מחיצה הוא, הוי דופן לענין סוכה.
<h2>דף ז:</h2>
מדברי הרב אלפסי ז"ל נראה שהלכה כב"ש בין בסכה גדולה בין בסכה קטנה, דתרוייהו חדא טעמא נינהו. ותנא סוכה גדולה להודיעך כחן דב"ש, דאפי' סכה גדולה גזר שמא ימשך, וכל שכן בסכה קטנה בין בשלחן בין שלא בשלחן. וכיון דאיפסיקא הלכתא [לעיל ג' ע"א] בסכה קטנה כב"ש דלא גזר, הוא הדין בסכה גדולה. ואני לא קבלתי כך מאבא מרי ז"ל. אלא לא משום ימשך הוא, דבליכא שלחן כלל בתוך הבית מיירי, ואפי' הכי פסלי ב"ש משום קטנותה הוא, ולא משום שמא ימשך, דהא ליכא שלחן. ואפשר דבסכה קטנה דאפסיקא בהדיא כב"ש הלכה כב"ש, ואע"ג דשטה היא, כיון דאפסיקא הלכתא בהדיא כותיה. אבל בסכה גדולה דלא אפסיקא הלכתא כב"ש, אפשר דהלכה כב"ה. וסכה עגולה. צריך שיהא בהקפה שבסר נכי חומשא.
<h2>דף ח:</h2>
גרסי' בפרק קמא דיומא [י' ע"א], ת"ר סכת החג בחג ר' יהודה מחייב במזוזה וחכמים פוטרין. וכן היה ר' יהודה מחייב בעירוב ובמעשר. ואסיקנא בשאר ימות השנה כולי עלמא לא פליגי דפטור, כי פליגי בחג, ר' יהודה לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע בעי', והוה ליה כבית. ורבנן לטעמייהו דאמרי דירת עראי הוא, ולא הוי כבית, ופטורה מן המזוזה, ואפי' מדרבנן. ור' יהודה מחייב מדאורייתא, מדקא מחייב במעשר. דאי מדרבנן אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב, ומן החיוב על הפטור. וכיון דאפסיקא הלכתא כרבנן, פטורה מן המזוזה, ואלו היתה הלכה כר' יהודה, היתה חייבת במזוזה ובעירוב.
הא דמקשי' ותהוי חיצונה כבית שער לפנימית ותחייב במזוזה. דמשמע דבית שער חייב במזוזה. ה"מ מדרבנן, אבל מדאורייתא פטור בית שער מן המזוזה. דתניא בפ"ק דיומא [י"א ע"א] יכול יהא בית שער אכסדרא ומרפסת חייבין במזוזה, ת"ל ביתך המיוחד לדירה. ועוד יש לפרש ההוא דיומא בית שער של אכסדרה קא' דפטור, אבל בית שער דבית חייב. ובמסכת מנחות בפרק הקומץ רבא [ל"ג ע"ב] תניא בהדיא בית שער אכסדרה [ומרפסת] חייבין במזוזה. ופרש' הרב אלפסי ז"ל כגון [דפתוחין לבית]. ובית הבקר ובית העצים ואוצרות יין. פליגי תנאי בפ"ק דיומא [שם]. ופסק הרב אלפסי ז"ל כולן דאמ' מחייבי במזוזה, ואם נשים רוחצות בהן פטורה מפני שעומדות שם ערומות, ואם נשים מקשטות בהן דירה מקרי, ולכולי עלמא חייבות במזוזה. ובית שיש בה דירה חייבת, ואם לאו פטורה. ושער שאינו גבוה י', או שאינו רחב ד', פטור מן המזוזה, אע"פ שיש כדי להשלימו לד'.
<h2>דף ט.</h2>
אמר ר' יהודה אמ' רב עשאה מן הקוצין ומן הגרדין ומן הנימין פסולה. פר"ש ז"ל כי הני שירי תפירה ושירי אריגה, ופסולה משום (לא) תעשה ולא מן העשוי. ויש לפרש(ים) שהם צמר קשה, שאין ראויין לעשות מהן בגד, ופסול משום דכתי' [במדבר ט"ו] כנף מן כנף. מן הסיסין כשרה, כי אמרתה קמיה דשמואל אמ' לי אף מן הסיסין פסולה, בעי' טוייה לשמה. ובמסכת מנחות פרק התכלת [מ"ב ע"ב] מוקמי' הא מילתא דרב ושמואל כתנאי דתניא צפן זהב פסולות. עור בהמה טמאה פסולות, עור בהמה טהורה כשרות אע"פ שלא עבדן לשמן רשב"ג אומר אפי' עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדם לשמן. וגרסי' בפרק נגמר הדין [מ"ז ע"ב] האורג בגד למת אביי אמ' אסור הזמנה מלתא היא, ורבא אמ' מותר הזמנה לאו מלתא היא. ובמסק' [שם מ"ח ע"ב] מותבי' עלה דאביי מיהא דתניא אמ' לאומן עשה לי תיק של תפלין עד שלא נשתמש בהן קדש מותר להשתמש בהן חול, אלמא הזמנה לאו מלתא היא. ופריק תנאי [היא] דתניא צפן זהב וכו'. ופר"ש ז"ל לר"ש ב"ג דבעי עבוד לשמן הזמנה מלתא היא, שהעבוד אינו אלא הזמנה בעלמא. לרבנן דלא בעי עבוד לשמן הזמנה לאו מלתא היא. ולפום האי פירושא כיון דק"ל כרבא דאמ' הזמנה לאו מלתא היא גבי תפילין לא בעי עבוד לשמן, וגבי ציצית לא בעי טוייה לשמה. ואבא מרי ז"ל פירשה בשם הגאונים בחלוף, דרבנן סברי הזמנה לאו מלתא היא, ואמטו להכי לא בעי' עבוד לשמו דבהזמנה בעלמא סגי. אבל רשב"ג סבר הזמנה לאו מלתא היא, ובעי' עבוד לשמה. וכיון דק"ל כרבא דאמ' הזמנה לאו מלתא היא, בעי' עבוד לשמן, ובעי' טווייה לשמה, וזהו הפסק הנכון.
<h2>דף ט:</h2>
הא דתנן העושה סכתו תחת האילן כאלו עשאה בתוך הבית. אמרי' עלה, אמ' רבא לא שנו אלא באילן שצלתו מרובה מחמתו, אבל באילן שחמתו מרובה מצלתו כשרה. ואקשי' עלה, וכי חמתו מרוב' מצלתו מאי הוי, והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, אמ' רב פפא [בשחבטן]. מתוך פר"ש ז"ל נראה שאע"פ שהסכה אין צלתה מרובה מחמתה, אלא עם האילן, אפילו הכי כשהאילן חמתו מרובה מצלתו כשרה, ואמטו לרבא בכל האילן קאמר כשרה. להכי אקשי' ליה, והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. ואע"פ שסכך כשר רבה עליו, כיון שלא חבטן ולא ערבן, אין הסכך פסול בטל ברוב, ומשני בשחבטן. ופי' חבטן, השפילן וערבן זה עם זה, ובטל הסכך פסול ברוב הסכך כשר, שהוא מעורב עם הסכך פסול. ואע"ג דקא מצטרף סכך פסול בהדיה סכך כשר, שאין הסכה צלתה מרובה מחמתה אלא עם האילן. ואע"ג דתנן במסכת ערלה [פ"א מ"ו] ומיית' לה בפר' הנזקין [נ"ב ע"ב] נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות אחרות הרי זה לא ילקוט, ואם לקט יעלה בא' ור'. אלמא טעמא דלקט שהוא תלוש, אבל מחובר אינו עלה בא' ור'. התם נמי היינו טעמא מפני שנטיעתה של ערלה אינה מעורבת (אם) [עם] הזקנות, אלא שאינה נכרת ודבר חשוב הוא ואינו בטל. אבל הכא שהענפים הם מעורבים עם הסכך כשר, בטלים ברוב בשחבטן. ופי' חבטן, שהוא השפילן, כעין חבוט רמי [להלן כ"ב ע"א]. והא דתנן הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסם וסכך על (גפן) [גבן] כשרה ואוקימנא בשחבטן, והתם מאי השפילן איכא הרי סכך על גבן, והגפן למטה מן הסכך באשר הם. התם נמי הכא קא' בשהשפיל הסכך כשר עם הסכך פסול, וערבן יחד, ולא שיעמד זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. ופרכי' מאי קמ"ל רבא, דלא גזרי' חבטן אטו לא חבטן, תנינא הדלה עליה וכו'. ופריק אי מהתם הוה אמינא ה"מ דיעבד אבל לכתחלה לא קמ"ל, דאפי' לכתחילה. ופר"ש לכתחלה מותר לסכך בו. וקשיא לן והא אין מבטלין [איסור לכתחילה], אפי' בעצים, כדאמרי' בפר' ביצה שנולדה [ד' ע"ב] עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור מרבה עליהם עצים מוכנים ומסקן. (ואע"ג) [ופריך] דאין מבטלין אסור לכתחילה וכו'. אי אמרת בשלמא בשהסכה צלתה מרובה מחמתה בסכך כשר לבד הסכך פסול, ליכא בטול אסור', שהאיסור אינו מעלה ומוריד, וכמאן דליתיה דמי. מה שאין כן [ב]אסורא דעלמא, שאע"פ שהיתר רבה עליו, אסורא (ו)מיהא איכא. אבל הכא האסור אינו מעלה ומוריד, כיון שהסכך כשר צלתה מרובה מחמתה לבד הסכך פסול, ואמטו להכי ליכא משום בטול אסור לכתחלה. אלא אי אמרת שאין הסכה צלתה מרובה מחמתה, כי עם הסכך פסול, היכי שרי' לכתחילה לבטלה. לכך נראה לפרש, שלעולם אין הסכה כשרה אלא בשצלתה מרובה מחמתה בסכך כשר, לבד הסכך פסול, והיינו דמקשי' לעיל והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, כלומ', דלמא מצטרף פסול בהדי סכך כשר, דכיון שעשה סכה תחת האילן לא יהיב דעתיה באילן, אלא בסכה, וכשרואה הסוכה צלתה מרובה מחמתה, מכשירה, אע"פ שאין צלתה מרובה מחמתה אלא עם האילן. ומשני בשחבטן. פי', שהשיר העלין שלא יעשו צל לסכה, הלכך יהיב דעתיה לסכה שתהיה צלתה מרובה מחמתה, לבד האילן. אי נמי מצי לפרושי בשחבטן שהשפילן וערבן, כפר"ש ז"ל, וכיון שטרח כל כך, ודאי יהיב דעתיה על הסכה שתהיה צלתה מרובה מחמתה לבד האילן. וכך אנו מפרשין (בהרמה) [בהדלה] עליה את הגפן. ולהאי פי', לא קשיא הא דאין מבטלין אסור לכתחלה. שהרי האסור אינו מעלה ומוריד, כדפרשי'. ויש מפרשים אי מהתם הוה אמינא קמ' בדיעבד. פי', שאכל או ישן. אבל לכתחלה לא ישן, קמ"ל. אבל לעולם לכתחלה אינו מסכך, ומשום דאין מבטלין אסור לכתחלה. והרב בעל המאור פי' והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. כלומר, כיון שנתן שם מעט סכך כשר מצטרף עם האילן שרבה עליו, והרי (כלומ') [הוא בשעה שנתרבה צלה יותר מחמתה נתרבה בפסול והרי כאלו הוא כלו] סכך פסול, וכשנתן עוד מעט סכך כשר על הסכך פסול הרי מצטרף. ומשני בשחבטן, פי', שהשיר עליו דגלי דעתיה דלא ניחא ליה בצל האילן. והראב"ד ז"ל פי' והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. פי', דזמנין דהוי ד' טפחים צל האילן בבת אחת, שהוא שיעור סכך פסול שפוסל בסכה קטנה, דאפי' הוי ו' טפחים סכך כשר, לא כלום הוא, עד דהוי ז' טפחים סכך כשר. אמר רב פפא בשחבטן. פי', בשחבטן לעלים ונשארו הבדים ריקניות, שאין עוד באילן ד' טפחים צל בבת אחת, ונכנס הסכך (אשר) [כשר] בין הבדים, וכי הוי סכך כשר מרובה על הבדים כשרה, זה הבנתי מיסוד ר' יצחק אבן גאית. והרב צרפתי מפרשה הכי, אמרי, אם היה הסכוך הרבה מהן כשרה, ה"מ (דשאין) מעורבין, דאתי רובא ומבטל מיעוטא, אבל כשהאילן בפני עצמו לא, ומפרש בשחבטן כמו בשחבסן [עי' חולין מ"ב ע"ב]. כלומ', שערבן עם הסכך כשר. ולא דייק, דאפי' לדבריו כי לא בטל נמי מאי צירוף איכא, לא יהא אלא אויר, כיון דאיכא רוב צל מסכך כשר, הסכה כשרה, ועוד מתניתי' נמי לא דייק' כוותיה, דקתני הדלה עליה את הגפן וכו', וסכך על גבן וכו', ועלה קת' אם היה הסכוך הרבה מהן כשרה, ואמרי עלה היכי דמי, אי דלא חבטן (חבטן) אמאי כשרה, והכא תחתונים נינהו. אלא אי איכא לפרושי הכא הוא דאיכא לפרושי, דכיון דאילן קאי באפיה נפשיה, זמנין דאתי ענפים ואזלי על גבי סכך כשר ופסלי ליה. אי נמי מקצתו על מקצתו ופסל ליה, וקא מצטרף ההוא דמפסיל מחמת האילן בהדי אידך כשר לבטולי מיעוט חמה, ושני ליה בשחבטן כלומ' הכניען וחבטן. שלא יוכלו לנוד ולנוע להתפשט על גבי הסכך כשר. ע"כ. כללא דמלתא, אילן שצלתו מרובה מחמתו המסכך תחתיו או עליו סכתו פסולה, ואפי' הסכך כשר רבה עליו, ואפי' חבטן, ואפילו בשצל הסכה מרובה מחמתה לבד האילן, וליכא שום צד לאכשורה. ולא משכח דכשר אלא באילן שחמתו מרובה מצלתו, וסכך כשר רבה עליו, וחבטן. ובכי האי גוונא כשר אפי' לכתחילה, בין בשהסכה תחת האילן או על האילן, לפי' דידי, בצלתה מרובה מחמתה לבד האילן, אבל אם אין הסכה צלתה מרובה מחמתה אלא (על) [עם] האילן ליכא שום צד לאכשורה. ולפר"ש ז"ל, אפילו בשאין צלתה מרובה מחמתה, אלא עם האילן כשרה בשחבטן, ובסכך כשר רבה עליו.
תניא בסכת תשבו שבעת ימים, ולא בסכה תחת הסכה, ולא בסכה שתחת האילן, ולא בסכה שתחת הבית. אמר ר' ירמיה פעמים שתיהן כשרות. כגון שהתחתונה חמתה מרובה מצלתה, ועליונה צלתה מרובה מחמתה, וקיימי תרוייהו בתוך כ'. פעמים ששתיהן פסולות, דתרוייהו צלתן מרובה מחמתן, וקיימא עליונה למעלה מכ'. פי' למעלה מכ' של סכך התחתונה, אבל אם היתה למטה מכ' של תחתונה כשרה, אע"פ שהיא למעלה מכ' מקרקעית, דלא גרע סכך התחתונה מבנה בה אצטבא שהיא כשרה. תחתונה כשרה ועליונה פסולה, כגון שהתחתונה צלתה מרובה מחמתה, ועליו' חמתה מרובה מצלתה, וקיימ' בתוך כ'. עליונה כשרה ותחתונה פסולה, כגון, דתרוייהו צלתן מרובה מחמתן, וקיימ' עליונה בתוך כ'. [י' ע"א] פשיטא. תחתונה כשרה ועליונה פסולה אצטרי' ליה, וקיימא תחתונה בתוך כ', מהו דתימא נגזר דלמא לא יהיב דעתיה בה [ו]אוכל וישן בתחתונה אם העליונה למעלה מכ', ודלמא למעלה מכ' היא העליונה, וקא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, קמ"ל, דלא גזרי'. אבל לעולם בכי האי גונא פסולה היא. ויש מפרשים קמ"ל, דאי נמי קיימא עליונה למעלה מכ' ליכא למפסלה לתחתונה, משום צירוף סכך פסול, כיון שאין פסול הסכוך אלא מחמת גבהותו.
<h2>דף י.</h2>
כמה יהא בין סוכה לסוכה ותפסל התחתונה. אמ' רב הונא טפח שכן מצינו באהל טומאה טפח. ורבה בר רב הונא אמ' ד', שלא מצינו מקום פחות מד'. ושמואל אמר (מי') בי' כהכשרה כך פסולה. כ"ה ב"ה [—כתב הרב בעל המאור] דהלכתא כרב חסדא ורבא בר רב הונא דאמרי מלתא מציעתא. ועוד דהא מימרא שיכא בממרא דידהו דנויי סוכה המופלגין ממנה ד', דקיימ' לן כרב חסדא ורבה בר [רב הונ]א דאמרי בד'. והא דתנן אם אין דיורין בעליונה התחתונה כשרה, לאו דיורין ממש, דאטו דיורין קא גרמי, אלא כגון שאינה יכולה התחתונה לקבל כרים וכסתות של עליונה אלא על ידי הדחק. דת"ק סבר כיון דיכולה לקבל על ידי הדחק פסולה, אבל אם אינה יכולה לקבל התחתונה כלל אפילו לתנא קמא כשרה.
מתני'. פרס עליה סדין מפני החמה, או תחתיה מפני הנשר. פיר' (הנשר) מפני החמה, שהיתה חמתה מרובה מצלתה. או מפני הנשר שמא נשרו העלין ותהיה חמתה מרובה מצלתה, ובכי האי גונא הוא דפסולה. אבל לנאותה כשרה. סוכה העשויה כהלכתה, אם סכך פסול הבא אחר מכן (פסולה) [כשרה]. והוא הדין לאילן אם הסוכה קדמה לאילן, כגון שסכך על גבי הסוכה ואחר כך הדלה עליה את הגפן כשרה. והיינו דתנן הדלה עליה את הגפן וסכך על גבן, טעמא דהדלה ואחר כן סכך, אבל סכך ואחר כך הדלה כשרה. והוא הדין לסוכה על גבי סוכה, ולא משכחת לה דפסולה אלא בשעשה הסכה גבוהה ואחר כך סכך באמצעיתא. [ו]ר' ירמיה דלא אמ' פעמים ששתיהן כשרות, כגון שעשה סכה תחתונה ואחר כך עליונה, משום דמלתא פשיט' היא, ולא אצטריך לאשמעי'. ור"ש ז"ל פי' מפני החמה שנכנסת בה, או מפני הנשר שלא ישרו העלין עליו ועל שלחנו, אבל הסכה היתה כשרה כהלכתה, ואפי' הכי פסולה, ומסתברא כפר"ש ז"ל.
<h2>דף י:</h2>
והרב אלפסי ז"ל פסק שמותר לישן בכלה אע"פ שיש לה גג אם אינה גבוהה עשרה, וכן בגבוהה עשרה אם אין לה גג מותר, ואינו אסור אלא אם יש לה גג וגבוהה עשרה. ודוקא לכלה דלא קביע, אבל נקליטין דקביעי אע"ג דלא קביעי כקינופות, אם היו גבוהין עשרה ופרס על גבן פסולה אע"פ שאין לה גג. ובקינופות נמי (בהן) [כיון] דקביעי, אע"פ שאין גבוהין עשרה, כיון שיש לה גג, פרס על גבי קינופות פסולה.
<h2>דף יא:</h2>
תניא תלאן ואחר כך פסק ר(ב)אשי חוטין שלהן פסולין. דוקא תלאן דקשרן ואחר פסק, אבל פסק ואחר כך קשר, כשרין. [ע"א] תני ר' חייא הטיל לשני קרנות בבת אחת כשרין, דוקא פסק ואחר כן קשר. ואשמעי' דלא בעי' כנף בשעת פתיל, אבל קשר ואחר כך פסק פסולין, משום [תעשה], ולא מן העשוי, ולא אמרי' פסיקתן זו היא עשייתן.
<h2>דף יב.</h2>
הא דתנן חבילי קש וחבילי עצים אין מסככין בהן. אמרי' עלה אמר ר' יעקב שמעת מינה דר' יוחנן תרתי, חדא הא. ואידך, החוטט בגדיש לעשות סכה אינה סכה. מתני' דחבילי קש משום גזרת אוצר, ואפי' הנותן מתחלה לשום סכוך אין מסככין בהם. מתני' דחוטט בגדיש, משום תעשה ולא מן העשוי, אבל [לא] משום גזרת אוצר. ונפקא מינה (משם) [אם] פקפק הגדיש לאחר שחטט, מותר, ולא גזרי' ביה משום גזרת אוצר, שהרי אמרנו לו שיפקפק משום תעשה ולא מן העשוי, וכדאמרי' לקמן [ט"ו ע"א] בתקרה שאין עליה מעזיבה מפקפק או נוטל אחת מבנתים. וזה הפי' אינו מחוור, דחבילי קש נמי שהניחן ליבשן סגי בפקפוק, לפום האי טעמא, מהו החלוק שיש בין חבילי קש לגדיש. ויש לומר, כמאן קאמרי' לר' יוחנן, ור' יוחנן לא סביר' ליה האי טעמא, דפקפוק וסכך לכתחלה לר' יוחנן שוו דינייהו, ומאן דאית ליה גזרת תקרה במסכך לכתחלה, הכי נמי במפקפק אית ליה גזרת תקרה, דהא ר' יוחנן מוקים לקמן מתני' דתקרה שאין עליה מעזיבה בנסרים משופין, ולא מוקים אמתני' לבטולי תקרה כמסקנא דשמעתא, אלמא בטול תקרה שהוא פקפוק (ומסקי') [ומסכך] לכתחלה כי הדדי נינהו. אלא עקר הפי' הא שכיחא והא לא שכיחא, כלומ', מצוי הוא שימלך אדם לסכך בחבילי קש שהניחן ליבשן, ולפיכך גזרו עליהן משום גזרת אוצר. ואינו מצוי שימלך בגדיש ולחטוט בו לסכה, ולפיכך לא גזרו בה משום גזרת אוצר. ואם מתחלה עשה בגדיש על דעת הסוכה שיחטוט בה כשרה. ולר' יעקב דאמ' לא ידענא הי משום אוצר והי משום תעשה ולא מן העשוי, איכא למימר איפכא, דבחוטט בגדיש איכא משום גזרת אוצר, ואע"פ שעשה הגדיש מתחלה על דעת שיחטוט בו אחר כך לסוכה אסור, דכיון דעשה בלא חלל כלל, אין עשייתו לשם סכה עשייה כלל, ולא היתה עליו שם סכה. ומיהו אם הניח שם מתחלה חלל טפח במשך [שבעה] לשום סוכה, אליבא דברי הכל כשרה, ואין כאן גזרת אוצר, דהוה ליה סוכה שאין בה י' וחקק בה והשלימה י'. ומזה יתבאר לך מה שפי' בזה במאור על לא נכון. ואלו היה כדבריו הוה ליה למוכח דליכא למגזר בגדיש משום גזרת אוצר, מדרב הונא דאמ' [להלן ט"ז ע"א] דביש שם טפח במשך ז' הרי זו סכה. דהא תניא כותיה דרב הונא, אלא לאו ש"מ, משום דהוה ליה כסוכה שאין בה י' וחקק בה והשלימה לי', דלדברי הכל הרי זו סכה, ואי שרי לחטוט אחר כך, אתי למשרי אפי' לא עשה הגדיש לשום סכה. אבל חבילי קש שמתחלה הוא מסכך בהן, ומניחן לשום סכך, אין כאן גזרת אוצר. ומסקנא אליבא דהלכתא, דבחבילי קש איכא משום גזרת אוצר, ואפי' הניחן מתחלה לשום סכוך אין מסככין בהן, משום דשכיחן. ובגדיש ליכא משום גזרת אוצר משום דלא שכיחא, וזהו טעמו של ר' יהודה [להלן י"ד ע"א] בנסרים אליבא דרב דלא גזר משום גזרת תקרה, משום דלא שכיח. ומסקנא אליבא דהלכתא דבנסרים שיש בהן ד' פסולה משום גזרת תקרה, דהא נמי שכיחא.
<h2>דף יג:</h2>
תניא סוכי תאנים ובהן תאנים, פרכילין ובהן ענבים, קשין ובהן שבלים, מכבדות ובהן תמרים, כלן אם פסולת מרובה על האוכלין כשרין, ואם לאו פסולין. אחרים [אומרים] עד שיהו קשין מרובין על הידות ועל האוכלין. והלכה כת"ק דאמ' הקוצר לסכך אין לו ידות, ואם היה הפסולת והידות מרובה על האוכלין כשר', דיחיד ורבים הלכה כרבים. ורב מנשי[א] נמי סבירא ליה דאין לו ידות, וק"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. ואם קצרן לאכלן, ונמלך עליהן לסכוך, יש לו ידות, שאין עולין מטומאתן [אלא] (ד)בשנוי מעשה אפי' בידות, דק"ל כר' יוחנן בססן ממש, אבל התיר אגדן לא. ואע"ג דר' אליעזר פליג עליה, אין הלכה כתלמיד במקום הרב, ואם בססן ממש אין לו ידות, דתנן כל ידות האוכלין שבססן בגורן טהורין, ר' יוסי מטמא, והלכה כת"ק. ור' יוסי נמי אפשר והכי סבירא ליה, דהתם הוא דמטמא הואיל וראויות להפכן בעתר, אבל הכא למאי חזיא, אע"ג דחזיא ליה לכי סתר לה.
<h2>דף יד:</h2>
תניא כל סכה שאינה מחזקת כדי ראשו ורובו, או שנפרצה בה פרצה כדי שיסנק הגדי בבת ראש, או שנתן עליה נסר שהוא רחב ד', אע"פ שלא הכניס אלא ג' טפחים פסולה, והיכי דמי כגון שהפכן על צידהן. ודוקא בסכה שפוסל בה סכך פסול ג'. אי נמי כגון דאנחה אפומא דמטללתא ועייל ג' לגוואי ואפיק חד לבראי, דהוה ליה כפסל היוצא מן הסכה, וכל פסל היוצא מן הסכה נדון כסכה, ואפילו בסכה גדולה מפסלה, שאותו טפח שהוציא לחוץ כמו שהוא בפנים דמי, ואיכא סכך פסול ד'. ואפי' הכי לא אמרי' כמאן דעייל בגוואי דמי, אלא בשהכניס בתוכה ג', אבל בפחות מג' לא. הפי' הנכון, דבסכה קטנה מיירי, ואי לאו דפסל היוצא מן הסכה נדון כסכה, לא הוה חשיב האי אלא כמי שאין בו ג', והוה ליה סכך כשר. אבל השתא דאמרי' פסל היוצא מן הסכה נדון כסכה, והוה ליה מה שנכנס בפנים מן הסכה סכך פסול, שפוסל בג'. אבל בסכה גדולה, אם נשתייר בסכה שיעור סכה, למה נפסל בנסר שהכניס בה ג', אפי' יהיה הנסר [ד'], או נכנס בה שפודין לא (מעליא) [מפסלא] בהכי כיון דנשתייר שיעור סכה.
<h2>דף טו.</h2>
ממתניתין דתקרה שאין עליה מעזיבה, אותבי' מינה לשמואל דאמ' בשיש בהן ד' דברי הכל פסולה, וסתם תקרה יש בה ד'. ואוקמא שמואל בבטולי תקרה קא מפלגי. ופר"ש ז"ל אפילו בשיש בו נסרים ד' היא. ואפי' הכי (וכי) [לב"ה] סגי בפקפוק, ואפי' לשמואל דאמר בשיש בה ד' דברי הכל פסולה א"ה בפקפוק ליכא גזרת תקרה, דכיון דאמרי' ליה לפקפק מידע ידע דמשום תעשה ולא מן העשוי אמרי' הכי, וזהו פי' בטולי תקרה דאמרי' בגמר'. והרב אלפסי ז"ל שכתב טעמייהו דב"ה משום תעשה ולא מן העשוי ולא משום גזרת תקרה הלכך אי מפקפק עבד ליה מעשה, ואי נוטל אחת מבנתים עבד ליה מעשה. והוא הדין לחבילי קש שהניחן ליבשן, ונמלך עליהן לסכוך, דבפקפוק סגי אע"פ שאין מסככין בהן לכתחלה. והרב ר' משה ז"ל אוקמא בנסרים שאין בהן ד'. ופי' בבטולי תקרה, ר' יהודה סבר בהכי בטלה גזר' תקרה כיון דאין בה ד', ור' מאיר סבר כיון דיש בה ג' לא בטלה, וסופא ר' יהודה דקא' ליה לר' מאיר, כדאמרי' אליבא דרב.
הא דתנן המקרה סכתו בשפודין או בארו' המטה אם יש ריוח ביניהם כמותן כשרות. פרכינן עלה בגמר' לימא תהוי תיובתא דרב הונא בריה דרב יהושע, דאתמר פרוץ (מרובה על העומד) כעומד, רב פפא אמר מותר, רב הונא אמר אסור, אמ' לך רב הונא מאי כמותן, בנכנס ויוצא. [ע"ב] והא אי אפשר לצמצם. פי', והא אי אפשר למלא כל האויר בסכך כשר, והוה ליה פרוץ כעומד. ומסתברא דלרב פפא נמי קשיא שכיון שאי אפשר למלא את כל האויר הוה ליה פרוץ מרובה (הוה ליה פרוץ מרובה) על העומד. ומשני אמר ר' אמי במעדיף, ר' אבא אמר אפי' תימא בשאינו מעדיף, אם היו נתנין שתי נותנין ערב, ערב נותנין שתי. ולפי הגרסא הזאת ולפי הפי' הזה, היה לו לרב אלפסי ז"ל לכתוב במעדיף, או אם היה נותנו שתי נותנו ערב, דלרב פפא נמי דהלכתא כותיה פריכנא והא אי אפשר לצמצם. ואולי הרב אלפסי ז"ל גריס כגרסת ר"ש ז"ל, והא (אי) אפשר לצמצם, ולרב הונא הוא דקא פריך, ולא לרב פפא, וכדפר"ש ז"ל בפירושו.
<h2>דף טו:</h2>
אמר ר' אמי בר אבדימי סככה בבלאי כלים פסולה. [ט"ז ע"א] אמר אביי מטלניות שאין בהן ג' על ג' דלא חזי לא לעניים ולא לעשירים.
<h2>דף טז.</h2>
הרב אלפסי ז"ל כתב משנתי' כפשטא, ולא פסק הלכה כדברי מי. לפי שסמך על הכלל שאמרו יחיד ורבים הלכה כרבים, והלכה כתנא קמא דגוד אסיק אמרי' גוד אחיד לא אמרי'. ועוד דאמרו במסכת עירובין [פ"ז ע"א] אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים, ובמקומה צריכה תלמוד.
<h2>דף יז:</h2>
הא דתנן נתן עליה נסר שהוא רחב ד' כשרה, ובלבד שלא יישן תחתיו. אוקמא מן הצד. אבל באמצע הסכה פסולה, דק"ל סכך פסול פוסל בד'. ואי איכא סכך פסול פחות מד', וסמוך לו אויר פחות מג' אין מצטרפין, וכשרה, דזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא. והא בסכה גדולה, אבל בסכה קטנה כיון דשוו שיעורייהו אהדדי דתרוייהו פוסלין בג', מצטרפין. ושני סדינין מצטרפין לד'. שני נסרי' אין מצטרפין לד', שהרי כל הסכה יכול לסכך בנסרים שאין בהן ד', דק"ל כר' יהודה דאמר מסככין בנסרים. והא דתניא סככה בנסרים שיש בהן ד' דברי הכל פסולה, בנסרים שאין בהן ד' ר' מאיר פוסל ור' יהודה מכשיר, ומודה ר' מאיר שאם יש בין נסר לנסר כמלא נסר שמניח פסל ביניהם וכשרה, מותבי' מינה לרב דאמ' באמצע בד' דמודה ר' מאיר. אבל מה שפוסל ר' מאיר, האי בין שיש בהן ד' בין בשאין בהן ד'. ואע"ג דהאי מתני' תניא כותיה דשמואל היא, ורב פליג עליה. איכא למימר נהי דבפלוגת' רב יהודה ור' מאיר פליג עליה אליבא דר' יהודה, דאליבא דרב יהודה מכשיר בשיש בהן ד', ולהאי מתנ' בשיש בהן ד' דברי הכל פסולה. מיהו בשיש בהן ד' לר' מאיר, רב ושמואל שוו אהדדי, דלר' מאיר פסולה וכיון דבהאי מתנית' קת' אליבא דר' מאיר שאם יש בין נסר לנסר כמלא נסר שיש בו ד' מניח פסל ביניהן וכשרה, כל שכן לרב, דהא רב מיקל הוא משמואל. [י"ח ע"א] ופריק רב הונא בריה דרב יהושע הכא בסכה שאין בה אלא ח' אמות מצומצמות עסיקי', דיהיב נסר ופסל נסר ופסל נסר ופסל, מהאי גיסא, ונסר ופסל מהאי גיסא, דהוו ליה [ב](ד) פסלים באמצע, ואתיא אליבא דמאן דאמ' בפרק קמא דעירובין [ג' ע"ב] ואמת סכה באמת בת ו' טפחים, ואמרי' דופן עקומה. והוא הדין אם היו ט' אמות דכי שקלת מנייהו ב' פסלים באמצע נשתיירו כ"ג טפחים מכאן וכ"ג טפחים מכאן ואין כאן ד' אמות באמת בת ו' טפחים ואמרי' דופן עקומה. אלא להכי אמ' ח' אמות ולא אמ' ט' אמות, משום דבח' אמות מכוון חשבון נסר ופסל בנסר שיש בו ד', מה שאין כן בט' אמות. וכי תימא, הא תינח בנסר שיש בו ד', כי הוו ב' פסלים באמצע איכא שיעור סכה. אבל בנסר שאין בו ד' אלא ג' כי הוו ב' פסלים באמצע ליכא שיעור סכה, וכבר פרישנא, דמודה ר' מאיר דקא תני, בין איש בו ד' בין אאין בו ד' קאי. ההוא מותר ליה לישן נמי תחת הנסר, וכי פוסל ר' מאיר בשאין בו ד', ה"מ בשסכך כל הסכה בנסרים שאין בהן ד', אבל בשיש (בהן) [בין] נסר לנסר כמלא נסר, מניח פסל ביניהם וכשרה כל הסכה, ומותר לישן תחת הנסרים כפר"ש ז"ל. ומשמע דסכך פחות מד' מותר לישן תחתיו. והא דאמרי' לקמ' [י"ט ע"א] גבי פסל היוצא מן הסכה, (ו)לא נצרכא אלא לסכך פסול פחות מג' בסכה קטנה, הוא הדין סכך פסול פחות מד' נדון כסכה, אלא רבוותא אשמעי' דאצטרופי נמי מצטרף בסכה קטנה, כשאין בו ג'. זה מצטרף וישנין תחתיו. ויש מפרשים בח' אמות מצומצמות. כלומ' באמה בת ה' טפחים, שהם מ' טפחים, דיהיב פסל ונסר פסל ונסר ופסל מהאי גיסא שהן כ' טפחים, ופסל ונסר ופסל ונסר ופסל מהאי גיסא, ואתיא כמאן דאמ' [עירובין שם] סכה באמת בת ה' טפחים. והיינו דקאמר מצומצמות, שאם היו ח' אמות באמה בת ו', כי הוו ב' פסלים באמצע נמי שהן ח' טפחים פסולה, שהרי נשתיירו מכאן ומכאן כ' טפחים שהן ד' אמות באמה בת ה' טפחים וליכא למימר דופן עקומה.
<h2>דף יח:</h2>
אתמר סכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין דברי הכל כשרה. פי' הרב אלפסי ז"ל על גבי אכסדרה לא על גבה ממש, אלא בסמוך. ויש לסכה זו לפי פירושו ב' דפנות כסכה העשויה כמבוי, ואין צריך לומר פי תקרה (אלא מצד) אלא מצד אחד. יש לה פצימין, פי', יש לה פס ד' בדופן שלישי, דברי הכל כשרה. אין לה פצימין, אביי אמר כשרה ורבא אמר פסולה, לא אמרי' פי תקרה יורד וסותם. אמר ליה (רבה) [רבא] לאביי לדידך דקא אמרת (לא) אמרי' פי תקרה יורד [ו]סותם, אפי' אפחית דופן אמצעית נמי. פיר"ש ז"ל תימא נמי בסכה העשויה באמצע החצר ומסככת בנסרים עבים ונפחת דופן אמצעית וב' מכאן ומכאן קיימין מכשרת לה נמי על ידי פי תקרה שלה דתימ' ליה יורד וסותם. אמר ליה מודינא לך בההיא דהוה ליה כמבוי המפולש. פי', כיון דאויר פתוח דמי למבוי מפולש עשוי לקפנדרייא ולבקעת רבים. לימא אביי ורבא בפלוגתא דרב ושמואל קא מפלגי, דאתמר אכסדרה בבקעה, רב אמר מותר [לטלטל] בכולה, ושמואל אמר אין מטלטלין בה אלא בד' אמות. פי' אכסדרה בבקעה, לפי' הרב אלפסי ז"ל היא אכסדרה שיש לה ג' מחיצות הפתוחה לבקעה, שהוא מקום אסור לה, ואין צריך לומר פי תקרה יורד וסותם אלא מצד אחד, כפלוגתא דאביי ורבא. והיינו דאמרי' במסכת ערובין בפרק כל גגות [צ"ד ע"ב] כי לית ליה לשמואל בג' אבל בד' אית ליה, ופי' כי לית ליה לשמואל פי תקרה באכסדרה שלא היו לה אלא ג' מחיצות, אבל בבית שנפרץ בקרן זוית שיש לה ד' מחיצות אית ליה. והא [ד]קא פרכי' לאביי הכא, מהא דתנן וכן חצר המוקפת אכסדרה פסולה, ולא שני ליה אביי דשאני התם שאין דופן כלל לסכה, וצריך לומר פי תקרה יורד וסותם מג' רוחות. משום דלהאי פי' לא שני ליה לאביי בין רוח אחד לג' רוחות. ור"ש ז"ל פי' פלוגתא דאביי ורבא אמתני' קאי, דקת' וכן חצר המוקפת אכסדרה פסולה שאין לה דופן כלל, ואית ליה לאביי פי תקרה יורד וסותם אפי' מג' רוחות. ופי' אכסדרה בבקעה לר"ש ז"ל, אכסדרה שאין לה מחיצות כלל, וצריך לומר פי תקרה יורד וסותם מכל רוח בפלוגתא אביי ורבא. וגרסת ר"ש ז"ל בעירובין [שם] כי לית ליה לשמואל בד' בג' אית ליה. ופי', כי לית ליה לשמואל כשצריך לומר פי תקרה יורד וסותם מד' רוחות, אבל בג' מחיצות שאין צריך לומר אלא מרוח אחת אית ליה. ומיהו רבא גבי סכה אפי' מצד אחד לית ליה פי תקרה יורד וסותם, כיון דלאו לסכה עבידן. ופי' יש לה פצימין לר"ש ז"ל שהסכה מוקפת מפצימין שאין רחוקין זה מזה ג' (מזה ג') טפחים, דאמרי' לבוד. מיהו הא דאמרי' רב אשכיחה לרב כהנא דקא מסכך על גבי אכסדרה שאין לה פצימין, ההיא מיירי שהיו לה ב' דפנות דרום ומזרח ובשלישית סמוכה לאכסדרה, ולא היה רואה טפח שוחק או פס ד' שאמרו חכמים [לעיל ז' ע"א], ואחוי ליה נראה מבחוץ ושוה מבפנים, נ"א נראה מבפנים ושוה מבחוץ. ולפר"ש ז"ל איכא לעיוני, כיון דאביי מודה בדאפחית דופן האמצעית, שכן באכסדרה בבקעה שאין לו דופן כלל. ועוד, רבא דאקשי ליה לאביי בדאפחית דופן האמצעית, הוה ליה לאקשויי נמי אפי' אין לה דופן כלל, אם סכך בנסרים עבים. דהא אביי אית ליה פי תקרה אפי' בשאין לה דופן כלל. וי"ל, אע"ג דבמבוי מפולש דאית ליה ב' מחיצות לא אמרינן פי תקרה משום דבקעו ביה רבים, וסכה נמי עשויה באמצע החצר ואפחית דופן אמצעית הוה ליה כמבוי מפלש, אבל באכסדרה בבקעה דליכא בקיעת רבים בבקעה, אמרי' פי תקרה יורד וסותם, לשמואל אפי' מד' רוחות. והרב אלפסי פסק כרב באכסדרה בבקעה דאמרי' פי תקרה יורד וסותם, ובסכה פסק כרבא דלא אמרי' פי תקרה, כיון דהני מחיצות לאו לסכה עבידן.
<h2>דף יט.</h2>
תנא פסל היוצא מן הסכה נדון כסכה. מאי פסל היוצא מן הסכה, אמר עולא קנים היוצאים לאחר הסכה. והא בעי' ג' דפנות, בדאיכא. והא בעי' הכשר סוכה, בדאיכא. והא בעי' צלתה מרובה מחמתה, בדאיכא. אי הכי מאי למימרא, מהו דתימ' הני דפנות לגוואי עבידי לבראי לא עבידי, קמ"ל, כיון דעבדי לשום צל, תו לא צריך. רבה ורב יוסף אמרי תרוייהו הכא בקנים היוצאים לפנים מן הסכה עסקי', ומשכא ואזלא חדא דופן בהדייהו, מהו דתימא לחודא קיימא קמ"ל. רבה בר חנא א"ר יוחנן לא נצרכה אלא לסכה שרובה צלתה מרובה [מחמתה], ומיעוטא חמתה מרובה מצלתה, מ"ד האי לחודא קיימא והאי לחודא קיימא, ותפסל בהך פורתא קמ"ל. ומאי יוצא יוצא מהכשר סכה. רב הושעיא אמר לא נצרכה אלא לסכך פסול בסכה קטנה פחות מג', ומאי יוצא יוצא מתורת סוכה. מתקיף לה רב הושעיא לא יהא אלא אויר ואויר פחות מג' מי פסיל, אמר ליה ר' אבא זה מצטרף וישנין תחתיו, וזה מצטרף ואין ישנין תחתיו. פי' אויר החמור מצטרף ואין ישנין תחתיו, וסכך פסול הקל מצטרף וישנין תחתיו. והכי איתא בירושלמי [ברכות פ"ז ה"א]. וגמ' דידן נמי הכי מוכח, שהאויר חמור מסכך פסול. אמר ליה ומי איכא מדי דאצטרופי מצטרף, והוא עצמו אינו כשר, אמר ר' יצחק בן אלישיב טיט הנרוק יוכיח, שמצטרף למ' סאה, והטובל בו עלתה לו טבילה.
<h2>דף כא:</h2>
הא דתנן הסומך סכתו בכרעי המטה כשרה, ר' יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה. אמרי' עלה בגמרא, מאי טעמא דרב יהודה, פליגי ר' אבא בר ממל ור' זירא, חד אמר לפי שאין לה קבע, וחד אמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה. פי', וגזרי' שמא יסכך בו. מאי בינייהו, איכא בינייהו כגון שנעץ שפודין של ברזל בקרקע וסכך (בו) [עליהן]. למאן דאמר לפי שאין לה קבע, הרי יש לה קבע. למאן דאמר מפני שמעמידה בדבר המקבל, הרי מעמידה בדבר המקבל טומאה. אמר אביי לא שאנו אלא סמך, אבל סכך על גבי המטה דברי הכל כשרה. יש שסבורין לומר שהרב אלפסי פסק כר' יהודה, מדאייתי מלתא דאביי. דאי הוה הלכתא כרבנן למה ליה לאתויי מלתא דאביי, השתא בסמך כשרה בסכך לא כל שכן. וטעמא דר' יהודה אליבא דהלכתא, מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה, דהא ק"ל סכה דירת עראי בעי'. וי"ל, דלעולם הלכה כרבנן סבירא ליה לרב אלפסי ז"ל. וכתב דברי אביי לרווחא דמלתא, שאפי' מי שרוצה להחמיר על עצמו [בסומך אבל] בסכך כשרה. ואי הוה סבירא ליה לרב הלכתא כר' יהודה, הוה ליה לאתויי טעמא דר' יהודה מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה, הילכך הלכה כרבנן.
<h2>דף כב.</h2>
הא דתנן סכה מדובללת ושצלתה מרובה מחמתה כשרה. פרש"י לה בגמרא מאי מדובללת, רב אמר סכה ענייה. וחדא קת' סכה מדובללת שצלתה מרובה מחמתה כשרה. ושמואל תני תרתי. מאי מדובללת קנה עולה וקנה יורד. ותרתי קתני, סכה מדובללת ושצלתה מרובה מחמתה כשרה. אמר אביי לא שנו אלא שאין בין זה לזה ג' טפחים, אבל יש בין זה לזה ג' טפחים פסולה. רבא אמר אפילו יש בין זה לזה ג' טפחים נמי לא אמרן אלא בשאין בגגה טפח, אבל יש בגגה טפח כשרה. אמרי' [חבוט] רמי. והלכתא כרבא. ואביי נמי איכא למימר דלא אפליג עליה.
<h2>דף כב:</h2>
מה שפי' הרב אלפסי ז"ל בכאן מלמעלה וכאן מלמטה. רבי' יעקב פי' בחלוף, אם הוא מלמטה, ומשער שהאויר מלמעלה שוה עם הסכך פסול, דבידוע שהאויר מרובה על הסכך, שנקב גדול משער אדם מרחוק לנקב קטן. אבל אם הוא מלמעלה ומשער שהן שוין, כשרה. והיינו דאמר רב פפא זוזא מלעיל שהוא כאסתרא מלתחת, שהוא קטן ממנו, כדאמ' בעלמא [קידושין י"א ע"ב] אסתירא פלגי לזוזא. תניא המעובה כמין בית, אע"פ שאין הכוכבים נראין מתוכה כשרה. אין כוכבי חמה [נראין] מתוכה, ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין.
<h2>דף כג.</h2>
תניא העושה סוכתו בראש הספינה ר"ג פוסל ור' עקיבא מכשיר. אסקה אביי, דכולי עלמא כל היכא דאינה [יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה, ד"ה פסולה], יכולה לעמד ברוח מצויה דים, דכולי עלמא לא פליגי דסוכה מעליתא היא, כי פליגי בשיכולה לעמד ברוח מצויה דיבשה. (ואם היא) [ואינה] יכולה לעמד ברוח מצויה דים, ר"ג סבר סכה דירת קבע בעינן, ור' עקיבא סבר סכה דירת עראי בעינן. והלכתא כר' עקיבא. תניא העושה סכתו על גבי בהמה [ר' מאיר מכשיר ור' יהודה פוסל. עשאה לבהמה דופן לסוכה] ר' מאיר פוסל ור' יהודה מכשיר. (וקשיא לך) [וקיימא לן] כר' יהודה בתרוייהו. וכי מכשיר ר' יהודה דעביד לה בהוצא ודפנא דליכא רוח' ביני ביני. ודוקא דמתיחא באשלי מלעיל, דליכא למיחש דלמא רבעה או עקרה ואזלא. ור' מאיר פוסל אפילו בהכי, דסבירא ליה כל מחיצה שאינה עשויה בשביל אדם אינה מחיצה. כלומר, שאינה יכולה לעשות בידי אדם, אבל אם יכולה לעשות בידי אדם, אע"פ שאינה עשויה בידי אדם כשרה. דתניא לקמן [כ"ה ע"א] שבת (בכל) [בתל] שהוא גבוה י' (וה' בבקעי') והוא מד' אמות עד ב' סאתים וכו'.
<h2>דף כד:</h2>
אמר רב אחא בר יעקב כל מחיצה שאינה יכולה לעמד ברוח אינה מחיצה. והא דתנן העושה סכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשירה. אוקימנא בקשין, דלא אזל ואתי, ונופו נמי, דעביד ליה בהוצא ודפנא.
<h2>דף כה:</h2>
אמר רב אבא בר זבדא חתן והשושבינין וכל בני חופה פטורין מן הסכה כל שבע, משום דבעי למחדי. ולכלו בסכה וליחדו בסכה, אין שמחה אלא בחופה. ולכלו בסכה וליחדו בחופה, אין שמחה אלא במקום סעודה. וליעבדו חופה בסוכה, אביי אמר משום יחוד. רבא אמר משום צער חתן. מאי בינייהו, איכא בינייהו דאיכא אינשי ונפקי. למאן דאית ליה משום ייחוד, ליכא. למאן משום צער חתן, איכא, וק"ל כרבא. ת"ר חתן וכל שושביניו וכל בני חופה פטורין מן התפלה ומן התפילין וחייבין בק"ש. משום ר' שילא אמרו חתן פטור וכל בני חופה חייבין. פי', טעמא דת"ק משום דתפלה בעי כונה, ותפילין נמי צריך שלא יסיח דעתו מהן, ולפי שהוא שעת קלות ראש ושכרות פטורין מן התפלה ומן התפילין. אבל בק"ש דיו בפסוק ראשון, ואפי' חתן חייב, משום שלא יאמרו חתן פטור מק"ש, וכל בני חופה חייבין. והלכתא כר' שילא. דהכי תנן בפרק הקורא [ט"ז ע"ב] ומאי דתני התם, חתן אם רצה לקרות את שמע קורין, אם רצה קרי, אבל חיובא ליכא. ויש מפרשין, דמאי דאמר ת"ק חייבין בק"ש, אשושבינין וכל בני חופה קאי, אבל חתן פטור אף מק"ש, ור' שילא פליג אתפלה ואתפילין דכל בני חופה חייבין.
<h2>דף כו.</h2>
העוסק במצוה פטור מן המצוה. דוקא נקט עוסק, ולא אמר העושה במצוה. משום דעוסק טריד וטרדא, אבל העושה מצוה ולא טריד, כגון מי שיש לו תפילין בראשו ציצית בבגדו, ודאי חייב במצוה. ומאי דאמרי' בבבא מציעא [כ"ט ע"א] דשומר אבדה הוי שומר שכר משום דפטור לתת פת לעני. דוקא שומר אבדה דטריד, אבל מי שמצא אבדה והניחה בביתו, או בתיבתו, כיון דלא טריד בה, ודאי חייב בצדקה, ובכל מצות האמורות בתורה.
הא דתנן אוכלין ושותין עראי חוץ לסכה. פרשה אביי כדאכל בר בי רב ועייל לכלה, והוא כביצה. והיינו דקא אקשי' לקמן [כ"ז ע"א] הא כביצה בעי סכה, לימא תהוי תיובתא דרב יוסף ואביי. ואית דלא גרסי לקמן אלא לימא תהוי תיובתא דרב יוסף, ולא גרסינן ודאביי, ומפרשי מלתא דאביי דכדאכיל בר בי רב ועייל לכלה הוא פחות מכביצה, אבל כביצה מחייב. ור"ש ז"ל גריס לימא תהוי תיובתא דרב יוסף ודאביי. וגרסי' בפרק יום הכפורים [ע"ט ע"א] אמר רבה אמר רב יהודה כותבת שאמרו יתירה מכביצה, מתיבי מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהביאו לו לטעום את התבשיל. ולר"ג שתי כותבות ודלי של מים ואמ' העלום לסכה. ותני עלה לא שהלכה כן אלא שרצה להחמיר על עצמו, ואס"ד כותבת יתרה מכביצה השתא שתי כותבות בלא גרעינין לא הוו כביצה, כותבת אחת בגרעינתה הוי כביצה, אמר ר' ירמיה אין וכו'. האי פירכא ודאי אליבא דאביי היא, דאלו לרב יוסף אפשר דשתי כותבות הוו ב' ביצים, ואפי' הכי פטור מן הסכה. אלא ודאי לאביי הוא דפריך, ומדקא' השתא שתי כותבות בלא גרעינין לא הוו כביצה, משמע דאי הוו כביצה מחייב בסכה. וי"ל, דהוא הדין נמי דאי הוו כביצה הוה קשיא ליה השתא ככותבת בלא גרעינ' הוי יותר מכביצה, וב' כותבות בלא גרעיניהן לא הוו אלא כביצה, והאידנא לא הוו אלא כביצה לרווחא דמלתא, ואליבא דהכל, ומלתא דפשיטא נקט דודאי פחות מכביצה אכילת עראי היא. ומיהו אי הוו ב' כותבות נמי כביצה הוו קשיא השתא ב' כותבות לא הוו אלא כביצה, כותבות בלא גרעינ' הוא יותר מכביצה. ואסק' רבא התם לא שהלכה כן, דהוו ליה פירי ופירי לא בעו סכה. לימא מסייע ליה אם השלים במיני תרגמ' יצא, ואי ס"ד פירי לא בעי סכה לשלם בפירי, דליכא פירי. ואי בעית אימא מאי מיני תרגימ' נמי פירי. ושמעי' מהתם דמיני תרגימ' בעו סכה. תני חדא ישן אדם בתפליו (בסכה) שנת עראי אבל לא שנת קבע. ותניא אידך בין קבע ובין עראי. ותניא אידך לא קבע ולא עראי. ולא קשיא הא דנקיט להו בידיה, הא דמנח בראשיה, הא דפריס סודרא עלויהו. פי' דנקיט להו בידיה, לא קבע ולא עראי, שמא יפלו לארץ. דמנחי אריש' עראי ולא קבע, דליכא למיחש שמא יפיח בהן. בשינת עראי. דפריס סודרא עלוייהו, כגון שהניחם תחת מראשותיו, בין קבע בין עראי. וכמה שיעור עראי. תני רמי בר יחזקאל כדי הלוך ק' אמה. תניא נמי הכי הישן בתפליו וראה קרי אוחז ברצועה ואינו אוחז בקציצה דברי ר' יעקב. וחכמים אומרים ישן אדם שנת עראי בתפליו אבל לא שנת קבע. וכמה שנת עראי, כדי הלוך ק' (מ) אמה.
<h2>דף כו:</h2>
ת"ר הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח, בלילה חולץ ואינו מניח דברי ר' נתן. ר' יוסי אומר הילדים לעולם חולצים ואין מניחין, מפני שמרגילין בטומאה. לימא קא סבר ר' יוסי בעל קרי אסור להניח תפלין. אמר אביי בילדים ונשותיהן עמהן עסיקי', שמא יבאו לידי הרגל דבר. ת"ר שכח ושמש בתפליו אינו אוחז לא ברצועה ולא בקציצה עד שיטול ידיו שהידים עסקניות הן.
<h2>דף כז.</h2>
הא דתנן (וכמותנו) [וכשנתנו] לר' צדוק אוכל פחות מכביצה, נטלו במפה ואכלו חוץ לסכה ולא בירך אחריו. אסיקנא בגמרא, הא כביצה בעי נטילת ידים ובעי ברכה, אבל לעולם כביצה נמי לא בעי סכה.
ק"ל כרבנן דאמרי אין לדבר קצבה חוץ מלילי יום טוב הראשון. ואפי' הכי מברכי' לישב בסכה כל שבעה, מה שאין כן באכילת מצה דלא מברכי' עלה אלא בלילי יום טוב הראשון, משום דלא דמו אהדדי, דאלו מצה ליכא שום מצוה בעולם באכילת מצה, אלא שיזהר מאכילת חמץ, ויכול לאכול בחולו של מועד פירות, וביום טוב ראשון שמצוה לאכול פת, יכול לאכול פת אורז ופת דוחן שאין באין לידי חמוץ (אבל) [אלא] לידי סרחון, לפיכך אינו מברך עליו אלא לילה הראשון שמצוה לאכול מצה. אבל סכה אע"פ שאכילתה אינה מצוה אלא לילה הראשון בלבד, אפי' הכי חייב לישן בסכה ולשכון בסכה ולטייל בסכה כל שבעה.
<h2>דף כז:</h2>
ק"ל כרבנן [ד]אמרי יוצא אדם בסכה שאולה, אבל לא בסכה גזולה. דכתיב [דברים ט"ז] חג הסכות תעשה לך משלך. ומאי גזלה כגון שעשה סכתו בראש עגלה וגזל העגלה וסוכתה. אבל אם תקף את חברו, והוציאו מסכתו יוצא דקרקע אינה נגזלת. וסכה שאולה היא. והכי אית' בראש פרק לולב הגזול [ל"א ע"א]. ואם גזל עצים וסכך בהם, נמי מדאורייתא אינו יוצא, כדכתיב תעשה לך משלך, וזה חייב להחזיר עצים עצמן. אבל מפני תקנת השבים אמרי' בריש פרק לולב הגזול [שם], שאין לו אלא דמי עצים בלבד ויוצא בה, והפקר ב"ד הפקר לעקור דבר מן התורה, אינו בקום ועשה והכי איתא ביבמות בפרק האשה רבה [פ"ט ע"ב] ובגיטין פרק השולח [ל"ו ע"ב]. תניא היה ר' אליעזר אומר משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל. אפי' להקביל פני רבן, דכתיב [שם י"ד] ושמחת אתה וביתך. ודוקא דלא אזיל ואתי ביומיה, אבל אזיל ואתי ביומיה, ק"ל כר' יצחק דאמר מנין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר [מ"ב ד'] מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת, מכלל דבחדש ושבת איבעי ליה למיזל. תניא מעשה דר' אליעזר [ששבת] בסכת ר' (יהודה) [יוחנן] בר' אלעאי בקסרי, הגיע חמה לסכה, נטל יוחנן בן אלעאי סדין ופרס עליה. פי', במקום כניסת החמה פרס. ולא מבעיא היכא דלא מבטל, אלא אפי' מבטל ליה מותר. דק"ל כרבנן דאמרי [שבת קכ"ה ע"ב] מוסיפין על אהל עראי (בידו) [ביו"ט], ואין צריך לומר בשבת.
<h2>דף כט.</h2>
ת"ר היה אוכל בסכה וירדו גשמים אין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור סעודתו. הישן בסכה וירדו גשמים אין מטריחין אותו לעלות עד שיעור משיעלה עמוד השחר, אבל אם נעור קודם שיעלה עמוד השחר, או עלה עמוד השחר [קודם שיעור] אין מטריחין אותו לעלות. והרב אלפסי גריס עד שיאור משיעלה עמוד השחר.
<h2>דף כט:</h2>
הא דתנן נקטם ראשו פסול. נראה לי, אע"פ שלא נקטם ראש השדרה, אלא ראש התיומת העליונה, פסול. ואע"ג דנקטם ראשו דהדס, מן העץ קא אמ', ולא מן העלין. מדקאמר [להלן ל"ג ע"א] עלתה בו תמרה, אפי' הכי (משום) [ראשו] דלולב, הוא ראש התיומת העליונה. וכן פי' ר"ש ז"ל. והראב"ד ז"ל דוקא בראש השדרה אבל בראש העליון כשר.
קא פסיק ותני לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא שני. בשלמא יבש בעי' הדר וליכא, אלא גזול, בשלמא יום ראשון כתי' [ויקרא כ"ג] לכם משלכם, אלא יום טוב שני אמאי [לא], אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי משום דהוה מצוה הבאה בעבירה. ופליגא דר' יצחק בר נחמני דאמר ר' יצחק בר נחמני אמר שמואל לא שנו אלא ביום טוב ראשון, אבל ביום טוב שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול. הא דאמרן בשלמא יבש בעי' הדר וליכא. איכא לעיוני דהא הדר נמי גבי יום טוב ראשון כת'. אלא הכי קא' בשלמא יבש בעי' הדר וליכא, כלומר, בשלמא יבש איכא למימר סביר' ליה לתנא דידן מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו, כלומר ביום טוב הראשון (אליכם) [אלכם] שהוא לפניו קאי, ולא אפרי עץ הדר, כך פי' הר"א ב"ד ז"ל. ואע"ג דיום שני לאו דאורייתא, אלא יום ראשון בלבד. הכא קאי במקדש דהוא מדאורייתא, בעי' הדר כל ז' שהוא מן התורה. ופר"ש ז"ל, בשלמא יבש בעי' הדר וליכא משום [שמות ט"ו] זה אלי ואנוהו, או משום [מלאכי א'] הקריבהו נא לפחתך. ואע"ג דאמרי רבנן [לעיל י"א ע"ב] מצוה לאגדו, משום זה אלי ואנוהו, ואפי' הכי אם לא אגדו כשר. שאני נוי אגד מנוי יבשות. ומסתברא לי הכותב, דהאי קאפסיק ותני, דלא כהלכתא הוא. דהא באתרוג שנקבוהו עכברים ק"ל [להלן ל"ו ע"ב] שיוצא בו ביום שני, דהא ר' חנינא מטביל ביה ונפיק, אלמא דלא בעי' הדר ביום שני, דמקרא נדרש לפניו ולאחריו, ומשום זה אלי ואנוהו ומשום הקריבהו נא לפחתך לא פסלי ליה ביום שני. ואי' למי' האי דקא פסיל ליה בהאי שמעתא ביום שני, ה"מ במקדש שהוא מן התורה, אבל בזמן הזה שהוא מדרבנן חוץ מיום ראשון, כשר ביום שני. וכיון דמתניתי' קתני לולב הגזול והיבש פסול, אלמא כי הדדי נינהו, וכיון דיבש כשר ביום שני גזול נמי כשר ביום שני, ולא חיישינן למצוה הבאה בעבירה. ור' שמואל בר' נחמני דקא' לא שנו אלא ביום טוב ראשון, אית למי' דסבירה ליה דיבש נמי לא מפסיל אלא ביום ראשון, כיון דתני גזול ויבש בהדי הדדי. ובירושלמי [ה"א] יבש פסול משום לא המתים יהללו יה, ואולי כיון דכמת הוא, הוה ליה כמאן דליתיה ופסול אף ביום שני. ומחו' אגמרא דידן דפסיל ליה משום הדר, הלכך ביום (ראשון) [שני] כשר. ירושלמי [שם] כל הפסולין השנויין במשנתינו אינם פסולין אלא ביום ראשון. הלכך יבש שפסלותו מדלית הדר, ביום ראשון הוא שפסול ולא ביום שני. וכיון דקתני גזל דומיא דיבש, ביום ראשון דוקא הוא שפסול (ולא ביום שני וכיון דקתני גזל דומיא דיבש ביום ראשון דוקא הוא שפסול) אבל ביום שני כשר, אבל אשרה ועיר הנדחת אפי' ביום שני, דכתותי מכתת שיעורא.
<h2>דף ל.</h2>
אמר להו רבא להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מגויים ליגזז אינהו ולתבו לכו, מאי טעמא סתם גוים גזלני ארעתא נינהו, וקרקע אינה נגזלת, הלכך לגזז אינהו כי היכי דלהוי (איש) [יאוש] בעלים בידא דידהו, ושינוי רשות בידא דידן. סוף סוף כי גזו להו אוונכרי נמי להוי יאוש בידא דידהו ושנוי רשות בידא דידן, לא צריכא בהושענא דאוונכרי גופייהו. ולקניה בשנוי מעשה, קא סבר לולב אין צריך אגד, ואם תמצא לומר צריך אגד, שינוי החוזר לברייתו הוא. ולקניה בשנוי השם דמעיקרא אסא והשתא הושענא, מעיקרא נמי הושענא קרו ליה. איכא דבעי למשמע מיהא, דהלכתא כר' יצחק בר נחמני דלא חיישינן למצוה הבאה בעבירה, [ד]כי איכא שנוי מעשה ושנוי השם ושנוי רשות (מי) [מאי] הוי, והא מצוה הבאה בעבירה היא. ולאו ראייה היא כלל, דכיון דהנהו אוונכרי לא גזלו מדי, אע"ג דקרקע אינה נגזלת, לאו מצוה הבאה בעבירה היא.
<h2>דף לא.</h2>
ת"ר סכה גזולה, והמסכך ברשות הרבים ר' אליעזר פוסל וחכמים מכשירין. אמר רב נחמן מחלוקת בתוקף את חבירו והוציאו מסכתו. דר' אליעזר לטעמיה דאמר, אין אדם יוצא בסכתו של חברו, אי קרקע נגזלת סכה גזולה היא, אי קרקע אינה נגזלת סכה שאולה היא. ורבנן לטעמיהו, דאמרי אדם יוצא בסכתו של חברו, וקרקע אינה נגזלת, וסכה שאולה היא, אבל גזל עצים וסכך בהם אין לו אלא דמי עצים בלבד. מהכא נמי שמעינן לכאורה דלא חיישינן למצוה הבאה בעבירה, דאם כן מאי טעמייהו דרבנן. ובגזל עצים וסכך בהם נמי, אע"פ שאין לו אלא דמי עצים בלבד מפני תקנת השבים, מכל מקום מצוה הבאה בעבירה היא. ובכשרה דמטללתא נמי, דאמר רבא עבדי ליה רבנן תקנתא משום תקנת מריש ונפיק בה, והא מצוה הבאה בעבירה היא. ומיהו למאן דאית ליה מצוה הבאה בעבירה, איכא למימר שלא אמרו בגזל עצים וסכך בהן, ובכשורה דמטללתא, שיצא ביה [אלא] לאיש אחר שלקחה מן הגזלן, דלדידיה לאו מצוה הבאה בעבירה. ובההיא, ההיא אתתא דאתאי לקמיה דרב נחמן, ואמרה ליה ריש גלותא וכלהו רבנן בסכה גזולה יתבי. שעבדי ריש גלותא גזלוה, וריש גלותא ורבנן הוו יתבי בה, אבל למי שגזלה מצוה הבאה בעבירה, ולא נפק. וביום ראשון שפסול גזול לדברי הכל אפי' למי שלקחה מן הגזלן, ולא ק"ל כר' שמעון [ב"ק קי"ד ע"א] דאמר סתם גזלה יאוש בעלים היא, והוה ליה שנוי רשות בלא יאוש, דלא קני. אבל אם הבעלים נתייאשו ביד הגזלן, כשר ללוקח מן הגזלן, דהוה ליה יאוש ושנוי רשות. ומשום מצוה הבאה בעבירה [ליכא], דלא מפסל ללוקח שלא עשה עבירה.
תנא יבש פסול ור' יהודה מכשיר. דמסקנא דשמעתא דבין בלולב בין באתרוג פליגי, ורבנן פוסלין אפי' בלולב, דמקשי' לולב ואתרוג, והלכתא כוותייהו. תניא ד' מינין שבלולב כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן. לא מצא אתרוג, לא יביא לא פריש ולא רמון ולא דבר אחר. וכולן כמושין כשרין יבשין פסולין, ר' יהודה אומר יבש' כשר', אמר ר' (יוסי) [יהודה] מעשה בבני כורין שהיו מורישין לולביהן לבניהן ולבני בניהם. אמרו (לא) [לו] אין שעת הדחק ראיה. משמע מיהא (ורבנן) [דרבנן] דפסלי יבש בלולב מדרבנן (הא) [הוא] דאמור מקשי' לולב לאתרוג, אבל מן התורה אין יבש פסול אלא באתרוג, דכתיב ביה הדר. שאלו היה פסול מן התורה, מה מועיל שעת הדחק. וי"ל, דמן התורה נמי פסול, וכדי שלא ישתכח תורת לולב היו נוטלין אותו בשעת הדחק, והיו מברכי' עליו לר' יהודה, אבל לרבנן אין מברכין עליו. ומה שהביא ראיה ר' יהודה מבני כרכין שהיו מורישין לולביהן לבניהן, ולא אמרי' ליה רבנן שמפני יום שני היו מורישין אותם לבניהם. משום דהוה קים להו שביום ראשון היו נוטלין אותו. אי נמי הכי קא אמרו ליה, אין שעת הדחק ראיה, ומשום יום שני היו מורישין לולביהן לבניהם.
<h2>דף לא:</h2>
אמר מר כש(א)ם [ש]אין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהם. פשיטא, מהו דתימא הואיל ואמרי' רבנן לולב אין צריך אגד, האי לחודיה (והאי לחודיה) קאי, והאי לחודיה קאי, קמ"ל. ובפרק אלו הן (הנחלקי') [הנחנקין] [פ"ח ע"ב] גרסי', אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא, אינו חייב אלא על דבר שעקרו מן התורה ופרושו מדברי סופרים ויש [בו] כדי להוסיף ואם הוסיף גורע, ואנו אין לנו אלא תפלין. והא(י) איכא לולב, בלולב מאי סביר' לן, אי סבירא לן לולב צריך אגד גרוע ועומד הוא, אי אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. משמע מהא דלמאן דאמר אין צריך אגד, אינו עובר בבל תוסיף. ולא [היא] דלעולם עובר בבל תוסיף (אמ') [אפי'] למאן דאמר אין צריך אגד, והתם הכי קאמר האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, וליכא למימר ביה אם הוסיף גורע. אמר מר לא מצא אתרוג לא יביא פריש ולא רמון ולא דבר אחר. פשיטא, מהו דתימא ליתי כי היכי דלא לשתכח תורת אתרוג קמ"ל, דנפיק מיניה חורבא דזמנין וכו'. מדקא אמר שלא תשתכח תורת אתרוג, ולא אמר שלא תשתכח תורת לולב ואתרוג, ש"מ, שאם אין לו אחד מן המינין, יביא השאר ומברך עליו. ועוד, מדלא קאמר נפק מיניה חורבא דבריך עלויה, ש"מ, שיש לו לברך על המינין הנמצאין אע"פ שאין ד'. והא דתנן במנחות [כ"ז ע"א] ד' מינין שבלולב מעכבין זה את זה, ואמ' בגמר' לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין, ומסק' כרבנן דאמרי אין צריך אגד. הק"א, כשאין לו כל הד' מינין אין לו ליטול המינין שיש לו זה בלא זה, אבל כשיש לו כל הד' מינין האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ואי כרבנן דאמרי אין צריך אגד. [כך פי' מורי, ואני אומר לדמות אבל לא למעשה שלא תשתכח תורת] לולב אבל לא לברך. תנן התם במנחות בפרק התכלת [מ"ד ע"א] תפלה של יד אינה מעכבת של ראש, של ראש אינה מעכבת של יד. אמר רב חסדא לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו מעכבין אמרי ליה אמרתה אמר להו לא, אלא מאן דאית ליה תרי (ומצוי) [מצות] חדא מצוה נמי לא לעביד, ומעיקרא סבר גזרה שמא יפשע. (ומהכא סבר גזרה שמא יפשע), ומהכא ליכא תיובתא ולא סייעתא ללולב.
הא דתנן של אשרה ושל עיר הנדחת פסול. פרכינן עלה בגמרא והא אמר לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר, הכא באשרה דמשה עסיקי', דכתותי' מכתת שיעורא, דייקא נמי דקא תני דומיא דעיר הנדחת ש"מ. פי', באשרה דמשה, באשרה דישראל דלית להו תקנתא בביטול כתותי מכתת שיעורא. ואע"ג דק"ל כר' אליעזר [ע"ז מ"ט ע"ב] דאמר יש פדיון לע"ז, ה"מ בנתערבה באחרות, אבל באפי נפשה לא אשכחן דלימ' ר' אליעזר שיש לה פדיון. וכיון דמכתת שיעורא פסול אפי' ביום שני, אבל אשרה דגוי דאית ליה תקנתא בבטול, אפי' קודם בטול כשר, בדיעבד. ודוקא ביום שני אבל ביום ראשון, לכם בעי' וליכא. וכי תימא אפי' אשרה דגוי כיון שנטלה ישראל, ע"ז דישראל הויא ואמאי כשר. אלא נטלו לזכות בו [ו]לא החזירו לגוי כדקאמרת, אבל השתא דלא נטלו ישראל אלא לצאת בו ואח"כ החזירו לגוי, ע"ז דגוי [היא] ואית ליה תקנתא בבטול. וכגון שהלולב עצמו הוא נעבד, או [שהיה] משמשי ע"ז. אבל תקרובת ע"ז לית לה תקנתא בבטול, בין דגוי בין דישראל, ואם נטל פסול. ודוקא שנתלשו מתחלה לכך דהוה ליה כעין זביחה, דתקרובת ע"ז לא מתסרא אלא אם כן הוא כעין פנים, והכי איתא במסכת ע"ז פרק ר' ישמעאל [נ' ע"א]. ובפרק מצות חליצה [ק"ג ע"ב] נמי אמרי' מנעל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתו כשרה, של תקרובת ע"ז חליצתה פסולה. והראב"ד ז"ל פי' שהלולב הוא של משמשי ע"ז, וק"ל [ע"ז נ"ב ע"ב] בטל ע"ז בטל משמשיה, הילכך אע"פ שנטלו ישראל והוה ליה בישראל, כיון שהע"ז היא ביד גוי, אם בטלה גוי בטל משמ[ש]יה, ואם נטל כשר.
<h2>דף לב.</h2>
הא דתנן נפרצו עליו פסול. מתוך פי' האלפסי ז"ל משמע שנתקו מן השדרה אבל [לא] לגמרי. ויש מפרשין שנתקו לגמרי, וכן פי' ר"ש ז"ל. וגבי (נפרצה) [ערבה] תנן [להלן ל"ג ע"ב] נפרצו עליה פסולה, נשרו מקצת עליה כשרה, משמע שיש חלוק בין נפרצו לנשרו, שנשרו אינם מחוברים בהן כלל, ונפרצו הם מחוברים במעט, ורישא רבותא קמ"ל וסיפא רבותא קמ"ל, רישא רבותא קמ"ל אע"פ שמחוברין בו מעט, כיון שנפרצו כל העלין פסולה. וסופא רבותא קמ"ל, אעפ"י שנשרו לגמרי כיון שאינן אלא מקצת עליו כשרה. ומדלא קת' גבי לולב נשרו מקצת עליו כשר כדקת' גבי ערבה, ש"מ דאפי' מקצת פסול. ונטלה התיומת ונחלקה פסולה אפי' בתיומת אחת, אלא מיהו [ברובה] פסולה, ולא במיעוטא. והראב"ד ז"ל כתב דלא מפסל לולב אלא בשנפרצו רוב עליו. והביא ראיה מהא דתניא בתוספתא דסכה [פ"ב ה"ח], לולב העשוי כמן חרות או שנפרצו רוב עליו פסול, אלמא לולב נמי ברובה כערבה, הלכך [כולהו] פסולי נמי לא מפסלי אלא ברובה. וכן חלוקת התיומת ונטלתה ברובא. ויש לפרש, נפרצו עליה דערבה, על ידי אדם. ונשרו, הוא שנשרו מאליהן. ולעולם נפרצו נתקו לגמרי, והא דקת' גבי נשרו מקצת, וגבי נפרצו לא קת' מקצת, ארחא דמלתא קת' שדרך העלין להנשר מאליהן מעט מעט. ובמשניות הבאות מספרד גרסי' בערבה ובהדס נפרטו בטי"ת, ובלולב גרסי' נפרצו בצדי"ק. פי' הדבר, נפרטו כמו [ויקרא י"ט] פרט כרמך, דמתרגמינן ונתרא דכרמך, והחלוק שיש בין נפרצו לנפרטו, שנפרצו קצת מחוברין בשדרה כדברי הרב אלפסי ז"ל. ואף לפר"ש שנתקו לגמרי מן השדרה, חזר וחברן על ידי אגד, אבל בערבה והדס שהעלין קצרים לא חזר וחברן, ולפום הכי קת' נפרטו. ונחלקה התיומת. פר"ש ז"ל הוא העלה העליון שנחלקה שדרתו. והא דאמרינן נסדק ראשו כשר, לא אמרן אלא בנסדק צד העלה העליון, אבל בשנסדקה השדרה (שעלה) [של עלה] העליון פסול. אי נמי, חלוק יש בין נסדק לנחלקה. ולפי פי' ר"ש אין הלולב נפסל בחלוקת שאר העלין אלא בחלוקת העלה העליון. ולפי' הרב אלפסי ז"ל כל עלה ועלה נקראת תיומת.
<h2>דף לב:</h2>
תניא שיעור הדס וערבה ג', ולולב ד', כדי שתהא שדרו של לולב יוצא מן ההדס טפח. ר' טרפון אומר באמה בת ה' טפחים. אמר רב הונא שרא ליה מריה לר' טרפון, השתא עבות ג' לא משכחי' באמה בת ה' מבעיא. כי אתא רבין [אמר אמה בת ה'] עשה אותה בת ו', צא מהן ג' להדס והשאר ללולב, וג' הדס וערבה הם ב' טפחים ומחצה, שהן י' אצבעות בגודל, וד' טפחים של לולב הם י"ג אצבעות ושליש אצבע בגודל, כדגרסי' במנחות בפרק (קמא) [התכלת מ"א ע"ב], אמר רב פפא טפח דאורייתא שית בקטנה, ה' באצבע, ד' בגודל. אמר רב הונא אמר שמואל הלכה כר' טרפון. הרב אלפסי ז"ל לא כתב דברי ר' טרפון. אולי עלה בדעתו, דר' טרפון לא אמר אלא לעכובי', אבל למצוה בעי' ד' טפחים שלמים, שהם י"ו אצבעות בגודל.
<h2>דף לג.</h2>
ת"ר יבשו רוב עליו ונשתיירו ג' בדי עלי לחים כשרים, אמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד. דוקא יבשו, אבל נשרו רוב עליו ונשתיירו ג' בדי עלי לחים בראש כל אחד ואחד פסול, דאם כן לשמעי' נשרו רוב עליו וכל שכן [יבשו]. ובעבות, מסתברא דכל ג' טפחים בעי' שיהא עבות. מדמקשי' בגמרא הדסא עבות ג' לא משכחי' באמה בת ה' מבעיא, ואי לא בעי' כל שיעור ההדס שיהא עבות, בודאי אשכחי' רוב ההדסים שיש בהן ג', אלא לאו ש"מ כל ג' טפחים בעי' שיהא עבות למצוה. ומיהו לעכובא, כתב הראב"ד ז"ל דברובא סגי. שהרי אמרו בתוספתא דסכה [פ"ב ה"ח] שהלולב שנפרצו רוב עליו פסול הא מיעוט כשר, והוא הדין להדס. וכיון דנפרצו מקצת עליו כשר, לא גרע שאינן עבות מנפרצו. ויש לומר לדעת הרב אלפסי ז"ל שפרש נפרצו שלא נתקו לגמרי מן השדרה, אבל נתקו לגמרי אפי' מיעוט עליו פסול. (ואפשיט) [ואפשר] דהוא הדין שאינו עבות. ומשמע דלא בעי' שיהא עבות בראש כל אחד ואחד, אלא ברובא סגי, בין שיהא בראשו בין שיהא בסופו. ובמיעוט (ומיפסיל) [פסול] אע"פ שהוא עבות בראשו בג' בדי עלין, דדוקא ביבשו הוא דמכשרו בג' בדי עלין לחין בראשו, אבל בשאינו עבות לא.
מסקנא דשמעתא, דדחוי מעקריה לא הוי דחוי, וחוזר ונראה. אבל בנראה ונדחה, אי חוזר ונראה או לא, בעיא ולא אפשיט, הלכך אם נקטם ראשו מערב יום טוב ולא עלתה לו תמרה אלא עד יום טוב, או (שהוא) [שהיו] ענביו מרובין מעליו, ואשחור מערב יום טוב, ולקטן ביום טוב, דחוי מעקרא הוא, וכשר, דלא הוי דחוי וחוזר ונראה. אבל אם נקטם ראשו ביום טוב [ו]עלתה לו תמרה ביום טוב, או שהיו ענביו מרובין מעליו ואשחור ביום טוב, ולקטו ביום טוב, זהו נראה ונדחה, והוא בעיא ולא אפשיט, ואם חוזר ונראה לקולא, או לא, הלכך לחומרא עבדינן ופסול. ואם אין לו אלא זה נוטלו ואין מברך עליו. ומסתברא בדחולו של מועד, אם היו ענביו מרובין מעליו כשר בחולו של מועד, דלא בעי' הדר ביום שני. ואפסיקא הלכתא דלולב אין צריך אגד, הלכך אם אגדו בענביו מרובין מעליו ולקטן כשר, ואין בזה משום תעשה ולא מן העשוי, ולא משום דחוי מעיקרו. ובמסכת יומא (בפ"ק) [בפרק] שני שעירי [ס"ד ע"א] נמי אמרי' גבי קרבן, דדחוי מעקרא לא הוי דחוי, דגמרי ממחוסר זמן. ובנראה ונדחה פלוגת' דרב ור' יוחנן, לרב חוזר ונראה דגמרי מבעל מום עובר. לר' יוחנן אינו חוזר ונראה, ולא גמרי' מבעל מום עובר, דכתי' ביה [ויקרא כ"ב] משחתם בהם מום בם, בם הוא דאמרי' עבר מומן ירצו, שחוזר ונראה, אבל בעלמא אינו חוזר ונראה. מיהו איכא למימר דרב ור' יוחנן בקרבן הוא [דפליגי], אבל ברשות לא פליגי. מכל מקום מסקנא דשמעתא הכי הוא כדאמרן, דדחוי מעקרא אינו דחוי וחוזר ונראה. נראה ונדחה אם חוזר ונראה אי לאו, בעיא ולא אפשיט, ולחומרא עבדינן.
<h2>דף לג:</h2>
ת"ר אין ממעטין ביום טוב, משום ר' אליעזר בר' שמעון אמרו ממעטין. והא קא מתקן מנא ביום טוב, אמר רב אשי כגון שלקטן לאכילה, ור' אליעזר בר' שמעון סבר לה כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר. והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, הכא במאי עסיקי' דאית ליה הושענא אחריתי. והלכתא כר' אליעזר דקאי כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר. הרי יש כאן פסיק רישיה ולא ימות, שהוא מחלוקת ר' שמעון ורבנן. וכיוצא בזה אמרו בפרק הבונה [ק"ג ע"א] גבי תולש עולשין גבי ארעא דחבריה, דלא איכפת ליה במלאכה הנעשית. ויש פסיק רישיה דלדברי הכל חייב. (והא) [והוא] היכא דניחא ליה במלאכה הנעשית. כגון קוצץ בהרתו בשעת מילה בפרק ר' אליעזר דמילה [קל"ג ע"א]. ויש פסיק רישיה, דאפי' לר' יהודה פטור כגון דלא ניחא ליה במלאכה הנעשית, בפרק כלל גדול [ע"ה ע"א] גבי הצד חלזון והפוצעו. ויש פסיק רישיה שהוא מחלוקת בין חכמי הדור, והוא בדבר שאין בו אפי' במתכוין אלא אסורא כגון (צומק) [צורף] וכיוצא בו, בפרק כירה [מ"א ע"ב] האחד מתירו לר' שמעון לכתחלה, והאחד אוסרו. אבא מרי והרב דודי ר' אשר ז"ל מן המתירין, והכל כתבתי בפרק כלל גדול בארוכה.
<h2>דף לד:</h2>
כתב הרב אלפסי כיון דאפסיקא הלכתא כר' (שמעון) [טרפון] דאמר אפי' שלשתן קטומין. אדחיא לה מתני' דקת' נקטם ראשו פסול. ואני לא כן קבלתי מאבא מרי ז"ל, ולא כן פרשו חכמי הארץ הזאת, אלא נקטם ראשו דכולי עלמא פסול. וראיה לדבר שלא הזכיר ר' טרפון ור' ישמעאל ראשו. אלא קטומין דמכשר ר' טרפון בין הבדין הנחתכין מגוף ההדס, ור' ישמעאל היה מצריך אחד שיהא גוף אילן ההדס, ולא מן הפארות והבדין שנחתכין ממש. ובזה אפסיקא הלכתא כר' טרפון דאמר אפי' שלשתן קטומין. ובספרא [אמור פט"ז ה"ז] תניא אפי' שתי דליות אחת שאינו דלית.
הא דתנן גבי אתרוג של אשרה של עיר הנדחת פסול. איכא ספר' דכתי' בהו בגמרא מאי טעמא משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. ואיכא לעיוני במאי, אי דאשרה דמשה, תפוק לי משום דמכתת שיעורא. באשרה דגוי, מאי שנא מלולב דאם נטל כשר. ופי' הראב"ד ז"ל, אפי' תימא באשרה דגוי, ואפי' הכי גבי אתרוג דקא מתהני מחזיתא ומריחא פסול, אבל בהדס ליכא הנאה בחזיתא, ולא יריח בו, שאינו בריחו מרובה כמו אתרוג. הא דתנן גבי אתרוג של ערלה פסול. דוקא ביום ראשון דלא קרינא ביה לכם או משום שאין בו התר אכילה, או משום שאין בו דין ממון. אבל ביום שני כשר.
<h2>דף לה:</h2>
מה שפי' הרב אלפסי בנקלף כלו פסול, מקצתו כשר כמו הגלודה. ר"ש פי' בהפך דבכולו כשר, במקצתו פסול, דהוה ליה כמנומר. הא דתנן נטלה פטמתו כשר. פי' הרב אלפסי הוא דד של אתרוג, והוא חוטמו, כההיא דתנן בפרק יוצא דופן [מ"ז ע"א] משתשחיר הפטומת שפי' מן הדד. ויש אתרוגין שאין בהן פטומת והן כשרין. אבל אתרוגין שהיה להם פטמא ונטלה, חסר הוא ופסול.
<h2>דף לו.</h2>
תני עולא בר חיננא נקב נקב מפולש במשהו, שאינו מפולש בכאיסר. פי' אנקב, ולא אחסרון קאי, אבל בחוסר כל שהוא, לא שנא נקב מפולש ולא שנא אינו מפולש פסול. וכן פיר"ש ז"ל. והראב"ד ז"ל פי' דאחסר קאי, [ו]הוא מיקל בזה יותר מדאי. תניא אתרוג הבוסר ר' עקיבא פוסל וחכמים מכשירין. פי' ר"ש ז"ל אתרוג הבוסר הוא כפול הלבן, כההיא דאמרי' בפרק מקום שנהגו [נ"ג ע"א] הוא בוסר הוא גירוע הוא פול הלבן. [ול]פי' הוה הא דתנן שיעורא אתרוג, ר' מאיר אומר כאגוז ר' יהודה אומר כביצה. ואסיק' בריש פרק' [ל"א ע"ב] דמשום דלא גמר פירא הוא, משמע דתרוויהו סבירא להו כר' עקיבא. דאי כרבנן הא מכשרי בכפול הלבן שהוא פחות מאגוז, וג' מחלוקות בדבר. ויש לפרש, דבוסר דאתרוג כיון שהוא גדול במינו, אינו כבוסר של שאר אילנות, שהוא כפול הלבן, אלא שיעורו יותר מפול הלבן. וכל זמן שלא נגמר הפרי, ר' עקיבא פסל וחכמים מכשירין. ור' מאיר ור' יהודה איכא למימר דסבירא להו כרבנן. והק"א דרבנן לא מכשרי פחות מאגוז לר' מאיר, פחות מכביצה לר' יהודה. ואיכא למימר דכר' עקיבא סבירא ליה, והכי קאמרי כאגוז לר' מאיר או כביצה לר' יהודה, נפיק מכלל בוסר, ואפי' לר' עקיבא כשר. ופי' קמא עקר, דאליבא דרבנן פליגי, דק"ל כרבנן, וק"ל כר' יהודה. אתרוג שנשפך כקיתון. בעיא ולא אפשיט ופסול. הא דתניא אתרוג תפוח סרוח פסול. תפח אע"ג דלא סרח, סרח אע"ג דלא תפח.
<h2>דף לו:</h2>
הא דאמר ר' (חנינא), מתבל ביה באתרוג ונפיק. איכא לעיוני והלא הקצתו למצותו, והיאך מותר לאכול ממנו. אלא כגון שנתנה לאכול ממנו ולצאת בו אחר כך, כגון שהיו לו [שני] אתרוגין והפריש אחד ליום ראשון, ואחר ליום שני, ויצא באחד ביום ראשון ואכל ממנו, ונאבד השני ויצא באתרוג ראשון [ביום] השני אחר שאכל ממנו. ולאחר שאכל ממנו לכתחלה על דעת שיצא לאחר אכילה (דחי) [דחס] ליה לר' חנינא דלא לעביד מצוה מן המובחר ביום שני. ואית דבעו מימר דבלא תנאי נמי מצי אכיל מניה ר' חנינא, ולית ביה אסור מוקצה למצותו. דנהי דאי הוה אכיל כוליה אית ביה משום אסור מוקצה כיון דתו לא יכיל למעבד מצותו, אבל השתא דאכיל מניה קצת, ויכול לעשות מצותו במותר, לית ביה משום אסור מוקצה. וקשיא להאי סברא, הא דאמר רבא [להלן ל"ז ע"ב] הדס של מצוה אסור להריח בו, דמריחא אקצייה, ואע"פ שיכול להריח ועשות מצותו.
<h2>דף לז:</h2>
הא דאמר הדס במחובר מותר להריח בו. ק"ל, הא דאמרי' בפרק בכל מערבין [מ' ע"א] אמר רבא הנהו בני גננא דגזו להו גוים אסא ביום טוב, ומסק' דבעי' בכדי שיעשו, וכיון דבמחובר מותר להריח בו, אמאי בעי' כדי שיעשו. ולשם בארתיה יפה.
<h2>דף לח.</h2>
הירושלמי [ה"ח] שכת' הרב אלפסי ז"ל צריך לנענע ג' פעמים על כל דבר ודבר. אנו רגילין לפרש כל דבר ודבר, הוא הולכה והבאה, והיא דקא מבעיא ליה, ההולכה היא דבר אחד וההבאה היא דבר אחד, וצריך לנענע ג' פעמים על ההולכה, וג' פעמים על ההבאה. או דלמא הולכה והבאה שניהם דבר אחד, ואין צריך לנענע ג' פעמים אלא אחר הולכה והבאה. ושמעתי כי יש מפרשין על כל דבר ודבר, פירוש על כל דבר שצריך לנענע, והוא בהודו ליי' תחלה וסוף, ואנא, וקא מבעיא ליה, ההולכה היא נענוע אחד, והבאה נענוע אחד, [ואחר] ההולכות וההבאות ינענע פעם אחד ודיו או דלמא הולכה והבאה הם נענוע אחד, ואחר כל ההולכות וההבאות ינענעו שתי פעמים.
הא דתנן מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב לכשיבא לביתו יטלנו על שלחנו. ומי' עלה הא דתנן בפרק יציאות השבת [ט' ע"ב] אם התחילו אין מפסיקין. וכי תימא הא דאורייתא הא דרבנן, והא בא בדרך קת', אלמא ביום שני שהוא מדרבנן עסקינן, ושניהם [ביום טוב שני] הא דאיכא שהות ביום הא דל(א)כא שהות ביום. וביום ראשון שהוא מדאורייתא, (ו)לא שמענו אי מפסיק בדאיכא שהות ביום. ומסתברא דבדאורייתא מפסיקין, אפי' בדאיכא שהות ביום, דהא מעק' בחצי דשני' היא בדאורייתא הא בדרבנן, בדאיכא שהות ביום עסיקינן. דודאי בדליכא שהות, אפי' בדרבנן מפסיק. אלא ודאי בדאיכא שהות ביום מיירי, ואפי' הכי בדאורייתא מפסיק. ואע"ג דבמסק' לא אצריך ההוא שנויא, מיהוא ההוא סברא לא דחיא.
הא דתניא בן מברך לאביו אוקימנא בפרק מי שמתו [כ' ע"ב] כגון דאכל אביו שעורא דרבנן דהוא כזית, ואתי דרבנן ומפיק דרבנן. אבל אכל אביו שיעורא דאורייתא, לא אתי קטן שאינו מחוייב אלא מדרבנן, וליפוק דאורייתא. ובמקומה צריכא תלמוד כאשר כתבתי שם.
<h2>דף מא:</h2>
אמר רבא (הלכך) [הא לך] אתרוג זה במתנה על מנת שתחזירהו לי, נטלו ויצא בו החזירו יצא, ואם לאו לא יצא. ואע"ג דתנן במסכת נדרים [מ"ח ע"א] כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת, אינה מתנה. הכא נמי יכול להקדישו ולפדותו ולהחזירו לו. ואע"ג דאמרי' בפרק יש נוחלין [קל"ז ע"ב] הי לך שור זה על מנת שתחזירהו לי הקדישו אינו מקודש, שאני שור דקדושת הגוף הוא ואינו יכול לפדותו.
<h2>דף מג:</h2>
מסקנא דשמעתא. (דהא) [דהוא] משום דלא ידעי' בקביע' דירחא, לא דחי לולב שבת ביום ראשון, ולא ערבה ביום שביעי. ולדידהו נמי דידעי בקביעא דירחא, כיון דאנן לא דחי', אינהו נמי לא דחו. ובזמן שבית המקדש קיים, משום דיום ראשון אית ליה [עיקר] מן התורה בגבולין, דחי שבת אף בגבולין. אבל בשאר ימים חוץ מיום ראשון לא דחי שבת, אפי' במקדש שהוא מן התורה. והיינו דמתמהינן גבי ערבה, מאי טעמא דחייא שבת ביום שביעי, והא ליתא מן התורה בגבולין לא יום שביעי ולא שאר ימים, דהא גבי לולב אפי' במקדש דהוא מן התורה אינו דוחה שבת בשאר ימים, כיון דליתנהו מן התורה בגבולין, והוה ליה שביעי דערבה במקדש כשאר ימים בלולב במקדש. ושנינן כדי לפרסמה שהיא מן התורה, שערבה שבמקדש צריכא פרסום, דערבי נחל דכת' בקרא [ויקרא כ"ג] אערבה של לולב קאי. ופרכי', אי הכי לולב נמי. כלומר, לולב נמי במקדש שמצותו שבעת ימים, צריך פרסום, דושמחתם לפני ד' שבעת ימים [שם] שמחה בעלמא משל ימי שמחה משמע להו לאנשי, ונימא שבשאר ימים נמי לדחי שבת במקדש, כדי לפרסמו שהוא מן התורה. ומשני' משום דרבה. אי הכי ערבה נמי נגזר (משום דרבה, כיון דליתיה בגבולין אם ערבה נמי) אע"פ שצריכה פרסום לא לדחי שבת משום דרבה כיון דליתיה בגבולין. ומשני' ערבה שלוחי ב"ד מייתו לה, לולב לכל מסור. כלומר ערבה איכא תרי טעמי, שצריכה פרסום ושלוחי ב"ד מייתו לה, לולב במקדש אע"פ שצריך פרסום, לכל מסור. ואית דגרסי אלא ערבה שלוחי ב"ד מייתו לה. כלומר, ולא צריכי' לטעמיה דר' יוחנן דאמר כדי לפרסמה שהיא מן התורה. אי הכי כל יומא נמי לדחי ערבה שבת, דהא ליכא למגז' משום דרבה. ומשני, אכתי איכא לפקפק בלולב. פי', שיאמרו כיון דלולב לא דחי שבת במקדש, ש"מ שאין מצותו מן התורה אפי' במקדש אלא יום ראשון. ומקשי' ולדחי ערבה יום ראשון, (ו)לא מנכרא מלתא, אמרי לולב הוא דדחי. ולדחי בחד מהנך, כיון (דמקפת) [דמפקת] לה מראשון אוקמא אשביעי. אי הכי האדנא נמי לדחי. כלומר, לעביד תקנה דלייתו לה שלוחי ב"ד כדהוו עבדי במקדש, שהרי משום זכר למקדש הוא דמייתו האדנא ערבה, ומסתינא אי עבדינן האדנא כדהוו עבדי במקדש משום זכר למקדש. הוא מייתי' ערבה, (ומסתינא אי עבדינן האדנא כדהוו עבדי במקדש) הלכך לדחי שבת כדי לפרסמ' שהיתה במקדש מן התורה, ואי משום דרבה, לייתו לה שלוחי ב"ד. ומשנינן, לא ידעינן בקבועא דירחא, וכיון דאנן לא דחינן, אינהו נמי דידעי בקבועא דירחא לא דחו שבת. והוא הדין ללולב. והשתא עבדינן סדרא דירחא דלא מקלע שביעי של ערבה בשבת. ובשופר ובלולב לא עבדי' הכי, שהרי יש להן תשלומין למחר, שאף בני ארץ ישראל עושין שני ימים מראש השנה. אבל שביעי של ערבה אם היה נדחה מפני שבת, לא היה לו תשלומין למחר שהוא יום שמיני. והאי דלא עבדי' לערבה זכר למקדש, ערבה דלית ליה עקר מן התורה בגבולין, לא.
<h2>דף מו.</h2>
גרסי' בירושלמי בפרק הרואה [ה"ג] העושה לולב לעצמו אומ' ברוך אקב"ו לעשות לולב. לאחר, לעשות לולב לשמו. העושה סכה (לעשו"ת סכ"ה) [לעצמו] אומר ברוך אקב"ו לעשות סכה. לעשות לאחר, לעשות לשמו. וליתיה להאי ירושלמי, דגרסי' בפרק התכלת [מ"ב ע"ב] כל מצוה שעשייתה גמר מצותה, כגון מילה, מברך על עשייתה. וכל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה, כגון תפלין וכיוצא בו, אינו מברך על עשייתה. ובציצית למאן [דאמר] חובת מנא, מברך בעשייתו לעשות ציצית, מאן דאמר חובת גברא אינו מברך על עשייתה, לפי שאין עשייתה גמר מצותה. תניא העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו, נטלו לצאת בו אומר על נטילת לולב. משמע דשהחיינו אינו מברך על נטילתו, כיון שברך עליו בעשייתו. ואפי' הכי נהגי' האדנא שלא לברך עליו בעשייתו, [ונהגו] לברוכי שהחיינו ביום ראשון וביום שני. וכי תימא מי גרע יום ראשון משעת עשייתו, ואמאי מברך ביום שני. אין גרעי גרע, מפני שיום ראשון אין הכוונה אלא שהיום הוא עקר מצותו, ושמא אין עקר מצותו עד יום שני, ולכך צריך לברך ביום שני, והוא הדין היא התשובה לסכה. אלא דאיכא לעיוני בסכה אע"פ שברך בשעת עשיתה, אמאי אינו מברך בשעת הקדוש משום יום טוב, מי גרע משאר ימים טובים. וי"ל, כיון שעקר יום טוב משום סכה הוא, כיון שברך בשעת עשייתה עולה לספקו ליום טוב. (ומיירי) [ומיהו] אם לא אכל בסכה בלילה הראשון, כגון שירדו גשמים, או שהיה חולה ולא ברך בשעת עשייתה, מברך שהחיינו בשעת קדוש, כשאר ימים טובים, וכשיבריא החולה או שפסקו גשמים, מברך שהחיינו, כשיאכל בסכה משום סכה.
<h2>דף מו:</h2>
הא דאמרי' סכה אפי' בשמיני אסורה. מיירי בשנפלה ביום ז', או קודם לכן, שאלו היתה קיימת, תפוק לי משום דקא סתר אהלא. ואי לא נפלה עד יום ח' נמי הרי הוקצת מחמת אסור דאי מקלע ליה סעודה בעי למיתב בגווה. אלא שנפלה בחולו של מועד. ויש לפרש סכה אפי' בשמיני אסורה בנויי סכה, דלית בהו סתירת אהלא, וכגון שלא התנה עליהן, והן מוקצין למצות סכה כל זמן שהיא מצותה.
אמר ר' זירא לא לקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא. מאי טעמא, ינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני, ואשתכח דנפיק בלולב שאינו שלו.
<h2>דף מח.</h2>
תניא שמיני רגל בפני עצמו הוא לענין פז"ר קש"ב. פייס בפני עצמו וכו'. מה שפירש הרב אלפסי ברגל בפני עצמו, לענין אבלות. לא מסתברא כוותיה, דאם כן רבינ' דאמר בפרק אלו מגלחין [כ"ד ע"ב] יום אחד לפני החג, וחג, ושמיני של חג, הרי כאן כ"א יום. מאי קמ"ל הא תניא הכא כוותיה. אלא הכי פירו' רגל בפני עצמו דלא יתיב בסכה. ברכה בפני עצמה. שאו' בקדוש ובתפלה את יום השמיני חג העצרת הזה. אי נמי ברכה בפני עצמה, זו ברכת המלך שמברכין אותו זכר לשלמה, דכתיב [מ"א ח'] וביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך.
הא דאמרינן פוחת בה ד'. לאו משום פסול סכה נגעו בה, דאם כן בפחות מג' סגיא, שהרי אויר פוסל בג' אפי' בסכה גדולה. אלא כי היכי דלהוי הכירא למלתא קאמר, דמקום ד' הוא חשוב.
<h2>דף נו.</h2>
גרסינן בפרק החליל אתמר רב אמר סכה ואחר כך זמן, חיובא דיומא עדיף. ורבה בר בר חנה אמר זמן ואחר סכה, תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. והלכתא סוכה ואחר כך זמן.
